ה"הימור" של פסקל וההתחממות הגלובלית

"למה אנחנו חייבים לקצץ תיכף ומיד את כל פליטות גזי החממה, להפסיק עם הרדיפה החומרנית שלנו ולחזור לחיות כציידים לקטים? כי אם יש סיכוי, ולו הקל שבקלים שכתוצאה מכך תתממש עלינו הקסטרופה שכולם מדברים עליה, הרי שמדובר בהימור מוצלח!"

השורה האחרונה היא הקצנה של אחד הטיעונים של כל המחזירים בתשובה מטעם ארגונים ירוקים שונים; אומרים לנו - תשמעו, יש 4 אפשרויות בחיים: או שיש התחממות גלובלית וננקוט פעולות, או שיש התחממות ולא ננקוט פעולות, או שאין התחממות וננקוט פעולות או שאין התחממות ולא ננקוט פעולות. בכל מקרה, אם יש סיכוי קל שבקלים שיש התחממות ולא ננקוט פעולות, הרי שהתוצאה תהיה קטסטרופלית. האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון?

הטיעון הנ"ל נקרא "ההימור של פסקל", על שם האיש שהגה אותו, הפילוסוף והתיאולוג (שחטא פה ושם במתמטיקה...) בן המאה ה-17 בלאיז פסקל. במקור שימש הטיעון כדי לשכנע את הספקנים בכדאיות האמונה באלוהים, כאשר את הפשרת הקרחונים החליפה תופת הנצח בגיהנום. בתקופה האחרונה הטיעון הזה ממש תופס תאוצה, והנה קישור לקטע וידאו שנפוץ ברשת:
http://www.youtube.com/watch?v=bDsIFspVzfI

על פניו נראה שכולנו כאיש אחד באמת צריכים להפסיק לנסוע בכלי הרכב שלנו, לנטוש את הציויליזציה ולחזור לחיות על העצים; אך עיון מדוקדק בפרטי ה"הימור" מגלה שמדובר בטיעון כוזב:
נסתכל בתמונת העולם המוצעת שבה יש שני מצבי עולם "יש התחממות"/"אין התחממות" ושתי פעולות אפשריות "לקצץ פליטות"/"לא לקצץ פליטות". החלוקה הזו בסך הכל נובעת מכלל השלישי הנמנע הזכור לטוב משיעורי הלוגיקה ואין איתה שום בעיה. אבל נניח לרגע שבריבוע בטבלה שמתאים לאפשרות "אין התחממות וקיצצנו פליטות" מופיעות שתי האפשרויות הבאות -

1. "עקב הצימצום בפליטות התחזק כוחם של הירוקים והללו הובילו לעוד ועוד קיצוצים שהובילו בתורם לקריסת המערכת היצרנית, שפל מתמשך, והתדרדרות של חברת בני האדם למצב שהיה קיים טרם המהפכה התעשייתית. בשל כך, התרבו המלחמות, השמדות העמים והסכסוכים עלי אדמות בהם מצאו את מותם מליארדים רבים של בני אדם".
2. שלילת 1.
כעת, אם נישאר עקביים וניתן לכל אחת מהתולדות האפשריות הסתברות חיובית, הרי שנגיע למסקנה (לפי אותה שיטת היסק של ה"הימור" המקורי") שאנו חייבים לקצץ פליטות בעוד שאנו חייבים שלא לקצץ פליטות...

מה קרה כאן בעצם? עם החלוקה של העולם ל-2 מצבי עולם ושתי פעולות אפשריות לא היתה שום בעיה. הבעיה היא בהצגת התולדות האפשריות של כל אפשרות; אם אנו נתונים בבורות גמורה הרי שלכל אפשרות יש אינסוף תולדות אפשריות. התפלגויות הסתברות על מרחבים אינסופיים מצמידות לרוב ה"נקודות" במרחבים הללו הסתברות 0. כאשר אנו מסתכלים על תת מרחב סופי, ההסתברות של כל אפשרות תהיה ההסתברות המותנית, וזו לא בהכרח מוגדרת (כי יתכן שכל המאורעות בהם בחרנו הם בעלי סיכוי 0).

הדיון הנ"ל מראה לנו גם את ערכה של החקירה מדעית; תפקידה העיקרי של חקירה זו היא לצמצם את הבורות לגבי התולדות האפשריות של פעולותינו. צמצום הבורות הוא אולי הערובה היחידה לכך שנצליח לקבל את ההחלטות הנכונות!

שעת (זיהום) כדור הארץ

היום יציינו בשעה רעה את "שעת כדור הארץ" בת"א, שבמהלכה יקראו האזרחים לכבות את האורות בבתיהם ועסקיהם.

מדוע "בשעה רעה" תשאלו? מה יש לך נגד העניין הלא מזיק הזה? אז זהו - שהוא דווקא מאוד מזיק. לאיכות הסביבה.
במסגרת אותה שעה של הבל ורעות רוח ידליקו המוני בית תל-אביב (ואחרים) נרות כתחליף לחשמל. מה שרבים אינם יודעים הוא שנר ממוצע, שדולק לכחצי שעה, מפיק בדליקתו בין 15 ל-20 גרם של מזהמים על בסיס פחמן.
לעומת זאת, מטון של פחם ניתן להפיק 2460 קווט"ש (קילו-ואט שעה...). קרי - לתאורת נורת ליבון של 100 ואט (שנחשבות "מזהמות", "לא ירוקות" וכו') אנו זקוקים לשריפת כ-38 גרם פחם בלבד. בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מהזיהום הפחמני הזה נשאר במסנני הארובה ולא מגיע לאוויר הרי שנר אחד ויחיד שיודלק בכל חדר שיוחשך בת"א למשך שעה שלמה היום בערב יזהם את האוויר הרבה יותר מנורת ליבון ("לא ירוקה", "מזהמת" רחמנא ליצלן).

לפיכך, ראוי שכל מי שנושא הזיהום חשוב לו (ובנוסף יש לו איזה נוירון פעיל בין האוזניים, קרי - אינו נמנה עם ה"ירוקים") ימנע מלהשתתף בשטות האיומה הזו.

גאות ושפל של שווקים גלובליים – חלק ב'

בשבועות שחלפו מאז פרסום חלקו הראשון של המאמר, המשיכו שווקי העולם לקרוס (לאחר התאוששות קצרה), וכבר ברור לכולם שמדובר במשבר חמור שעשוי אף להתפתח למיתון עולמי; בעת האחרונה צצים להם כפטריות אחר הגשם ראיונות עם "מומחים" כאלה ואחרים שמסבירים לציבור שהנפילות בבורסות הן תוצאה של "אפקט העדר" – אנשים השקיעו במניות לא משום ערכן ה"אמיתי" אלא כי אחרים השקיעו בהן ועכשיו הכל קורס כי כולם הבינו בו זמנית שהמניות שווה הרבה פחות. למרות מה שאותו עדר של מומחים טוען, והאפקט הרב של הטענות הללו על המון קוראי העיתונים, כל מי שכבר קרא את חלק א' של המאמר יודע ש"אפקט העדר" לא מסביר כאן דבר; הבעיה אינה שאנשים מסוימים השקיעו במניות מסוימות בצורה עדרית וכעת המניות קורסות. תופעות מעין אלה מתרחשות בעולם מדי יום. התופעה שצריכה הסבר כאן היא הקריסה של רוב המניות והמדדים המובילים בו זמנית בכל אתר ואתר. כפי שהבהרנו בחלק א' של המאמר, צריך להיות גורם שיתאם את התנהגות העדרים השונים ויביא לסנכרון המפלות בזמן ובמרחב. כפי שכבר ראינו הגורם היחיד שיכול לענות לכל התנאים ההכרחיים שהועלו בחלקו הראשון של המאמר הוא כסף. לפיכך, אנו צריכים להבין מהו כסף, כיצד ערכו של הכסף משתנה, ואיזה מן שינוי בערכו הוביל למפולת הנוכחית.

מהו כסף? שאלה מוזרה. אם תשאלו את רוב האנשים, ואפילו יהיו הם נבונים למדי את השאלה הזו תקבלו תשובה די מגומגמת. רבים מאיתנו מזהים כסף עם שטרות של שקלים, דולרים, אירו וכו'. אך שטרות הן רק צורה אחת אפשרית (ודי בעייתית, כפי שיתברר בהמשך) של כסף. לאורך רוב ההיסטוריה ה"מערבית" השתמשו בני האדם במטבעות שיוצרו מזהב או כסף; בני המאיה השתמשו בנוצות בתור כסף והסינים בעלי תה. אם נבחן את מהותו של הכסף נגלה שזו סחורה שכל בני האדם (במקום מסוים...) מוכנים לקבל אותה כאמצעי חליפין בכל רגע נתון; אם תחשבו על כך, אם אתם באים לשוק עם שק מלפפונים, אולי לא תהיו מוכנים להחליף מלפפונים תמורת עגבניות (אפילו אם יציעו לכם המון עגבניות) אבל תמיד תהיו מוכנים להחליף מלפפונים תמורת שקלים (בתנאי שיש די שקלים...). הדיון הזה מוביל אותנו להגדרה די מעניינת של כסף בשוק מסוים: כסף הוא המוצר המועדף ביותר בשוק, קרי – מוצר שכולם מוכנים לקבלו תמורת חליפין.
די ברור שבחברה שבה אין לאנשים יכולת לאגור מוצרים אין כל צורך בכסף; גם בחברה סוציאליסטית לחלוטין הכסף הוא חסר משמעות (כי אין למעשה חליפין בין פרטים). הכסף נדרש רק כאשר יש עסקאות חליפין מורכבות מספיק (על הקשר בין מורכבות לכסף ולשווקים אכתוב בפירוט בהזדמנות אחרת), והוא משמש כאמצעי להקטנת המורכבות בשוק ומביא לכך שיתקיימו עסקאות שבתנאים אחרים היו בלתי אפשריות.
די ברור שלא כל מוצר יכול לשמש כ"כסף". עגבניות, למשל, לא יכולות לשמש ככסף, כיוון שהן נרקבות מהר (קרי – לא ניתן לאגור אותן לאורך זמן), קל לייצר אותן (ולפיכך ערכן נמוך יחסית, קרי – צריך הרבה מהן כדי לקנות מוצרים שונים) והן תופסות נפח רב (כך שאם יש מי שמוכן למכור לי ב.מ.וו תמורת מליון עגבניות, אני אצטרך להיגרר לשוק עם כ-10 מכולות...).
יש מתכות נדירות שסביר שישמשו כ"כסף" – את חלקן ניתן לאגור לאורך זמן בבטחה (יש כמה יוצאי דופן כאן...), קשה לייצר אותן, ולרבות מהן צפיפות גבוהה מאוד כך שבסופו של דבר לא צריך הרבה מהן כדי לבסס סחר חליפין. אין זה פלא, אפוא, שלאורך מרבית ההיסטוריה במזרח התיכון ובאירופה שימשו הכסף (שמשמו גם נגזרה מילה "כסף") והזהב (ולעיתים גם הנחושת...) כ"כסף".
חשיבות נוספת של הכסף היא שהוא משמר "ערך" לאורך זמן. ערכן של מיליון העגבניות שגידלתי יישאר בידי זמן רב לאחר שמכרתי אותן (ואפילו לאחר שהן נאכלו בסלט, עובדו לרסק במפעלים או נרקבו במקרר). אך אליה וקוץ בה – הערך של העגבניות לא ישמר כפי שהיה ברגע המכירה אלא יהיה מעתה תלוי בערכו של הכסף עצמו; ערכו של הכסף תלוי במסחר בשוק בכל רגע נתון. בני אדם מחזיקים שקלים, כיוון שהם יודעים כרגע שזו הסחורה החביבה ביותר לצרכי חליפין, אך ייתכן שמחר יהיו אלו דווקא לירות טורקיות ולשקלים לא יהיה כל ערך. כך יוצא שהכסף עצמו אינו קובע ערך ואינו מודד ערך אלא הוא אמצעי להעברת ערך. אני מעביר חלק מערכן של מליון העגבניות שמכרתי אל מוכר הטרקטורים ע"י שימוש בכסף שקיבלתי מהסוחרים שקנו ממני את העגבניות (והם העבירו אלי את הערך של עבודתם של עשרות אלפי הקונים שלהם וכך הלאה). אבחנה זו תהפוך להיות חשובה מאוד בהמשך!

כסף נייר ובנקים מרכזיים: עד עתה דיברנו על "כסף" כפי שהוא מוגדר ע"י שוק (ושימו לב לכך שהכסף יכול להשתנות כתלות בשוק. בוול-סטריט ידברו בדולרים, ואילו בשווקי המאיה ישלטו נוצות הטווס). אך אנו משתמשים היום במוצר שעונה על הגדרת הכסף אך נושא עימו זרעי פורענות איומים. הכוונה היא לכסף הנייר.
אין זה המקום להסביר מאין צץ סוג זה של כסף, אך יש מקום לציין שקיומו של כסף הנייר תלוי בקיומם של בנקים, וכפי שנראה – קיומו של כסף הנייר הוא, בתנאים מסוימים, אחד ממקורות ההכנסה הגדולים ביותר של הבנקים. בעבר כל בנק הדפיס שטרות כסף, שהיו למעשה התחייבות לאספקת זהב; אם הייתי בא לבנק עם שטר של 100 דולר הייתי מקבל סכום ידוע של זהב בתמורה. כך ששטרות היו תחליף אמיתי ל"כסף", והיוו התקדמות נוספת במורכבות השוק: כעת יכול היה גוף מסוים (הבנק) לאגור כמויות כסף גדולות, ולהלוות אותן לצרכים שונים.
שינוי גדול מאוד במהות הכסף חל עם הקמתם של הבנקים המרכזיים והפיכת הדפסת שטרות כסף למונופול של המדינה, כפי שמקובל היום.
הבנקים המרכזיים מדפיסים "כסף נייר", אך איך בדיוק "כסף נייר" הופך לכסף ממש?
כאשר כסף הנייר מודפס בהתאם לכמות הכסף שנמצאת בבנק (קרי – כמות הזהב/נחושת/אירידיום וכו') הרי שהתשובה פשוטה: החלפת שטרות שקולה ממש להחלפת מטבעות או גושי מתכת שונים שכן בכל רגע נתון אפשר לסור לבנק ולפדות את הכסף שנמצא שם בתמורה לשטרות, כי כל שטר מגובה ב"כסף" של ממש. אין זה משנה אם רק אני אסור לבנק או כל הסוחרים בישראל, כי יש מספיק כסף בבנק בכדי לגבות את השטרות שהבנק הדפיס.

הטריק של הבנק המרכזי: כל הנ"ל הוחלף זה מכבר בשיטה אחרת. המדינה הקימה בנק מרכזי שלו ניתן המונופול על הדפסת שטרות כסף. הבנק המרכזי מלווה לבנקים במדינה שטרות כסף תמורת רישום ברשומות הבנק המרכזי. כל אחד מהבנקים מלווה בתורו את הכסף ללקוחותיו (למען הדיוק – הבנקים מלווים בדר"כ פי 10 יותר ללקוחותיהם...).
כיצד נקבע מחירו של ה"כסף"? כיוון שמדובר במונופול ממשלתי הרי שהממשלה קובעת את המחיר ע"י גובה הריבית, קרי – ע"י ההבטחה שמבטיח הבנק המרכזי להחזיר 1.04 דולר על כל דולר שהוא מלווה. שער זה קובע באופן ברור את הביקוש (כלומר – את מספר הבקשות לשלם דולר היום ולקבל 1.04 דולר מחר), ומכאן שגם את המחיר; כאן צריך לשים לב להבדל בין הכסף ה"אמיתי" שבו נתקלנו קודם לכסף ה"סינתטי" שמיוצר ע"י הבנק: בעוד שאת ערך הכסף ה"אמיתי" קבע השוק (קרי – רצונותיהם של כלל האנשים) את ערך הכסף ה"סינתטי" קובע הבנק המרכזי ע"י מניפולציה בשער הריבית. להבדל הקטן הזה יש השלכות הרות אסון, כפי שנראה בהמשך!

המניפולציה: אחת לתקופה קובע ראש הבנק המרכזי את שער הריבית כפי ראות עיניו (ועיני מחלקות המחקר השונות של הבנק). "חכמי הבנק" כאן מחליפים בעצם את הפעולה הרגילה של השוק בקביעת המחירים; כאשר הריבית גבוהה, כדאי לבנקים (ולקוחותיהם) להלוות כספים למדינה. באותה העת, אפיקי השקעה אחרים עשויים להיראות פחות כדאיים. הרי אין טעם לקנות אג"ח שנושא ריבית של 10% מחברת "ציידי הסנרק בע"מ" שסירותיה עשויות לטבוע באוקיינוס ההודי אם אפשר לקבל 10% מהמדינה.
לפיכך, בשוק שבו הריבית היא גבוהה יטו המשקיעים להיות זהירים יותר; הבנק ילווה כספים רק כאשר יהיה בטוח שהכסף יוחזר בעתיד, ובתנאי שכאלה רק חברות רציניות מספיק תוכלנה לשרוד.
בתנאי ריבית נמוכה כדאי פחות ופחות ללוות כסף מהמדינה. כשהריבית של הבנק המרכזי היא 3%ההצעה של "ציידי הסנרק" נראית כדאית הרבה יותר! במצבים שכאלה הבנקים גם יטו להלוות כספים לכל דכפין בלי יותר מדי שאלות, וכך חברות מצאי ה"ספקולציות" בשוק ילך ויגדל. מחיר הכסף יורד וכך היצע הכסף גדל; ההשקעה מוסטת מהתחום הסולידי לעבר מי שמבטיחים "להביא את המכה" וכך בעצם נולדות "בועות".

היווצרות המשבר: נניח שחברת "ציידי הסנרק" הראתה גידול של 10% בערך מניותיה בשנה האחרונה. בהמלצת יועצי ההשקעות המצויינים של הבנק שלנו החלטנו להשקיע במניה (וכמונו עשו גם אחרים) וראה זה פלא – המניה צמחה לה בעוד 20% בשנה הנוכחית. נניח גם ש"ציידי הסנרק" הסתמכו בעיקר על טכנולוגיית "רדאר המיסנורק השואג" לזיהוי סנארקים שלא ממש הוכיח את עצמו בתפיסת סנרקים השנה. ראשי החברה יכולים להודיע על כישלונם למשקיעים או, לחילופין, ללוות כסף מהבנק כדי לכסות על ההפסדים שנגרמו השנה ולהציג מאזן שכולל הפסדים מצד "הטכנולוגיה הנסיונית" לצד זרם השקעות (בריבית נמוכה). כל עוד הריבית על ההלוואה נמוכה מגובה הדשא די ברור במה תבחר ההנהלה; כיוון שהכסף בשוק הוא זול, צצות להן חברות נהדרות כגון "ציידי הסנרק" כפטריות אחרי הגשם, ומצאי ההשקעות הגרועות שהן טובות למראית עין הולך וגדל (ועימו מתנפחים גם המדדים המובילים בבורסות השונות).

"ולפעמים החגיגה נגמרת...": בשלב מסוים יבינו כלכלני הבנק המרכזי שהכסף שהושקע במקומות שונים נמצא בסכנה; בדרך כלל ידובר באיזה בנק להשקעות שחילק המון הלוואות לגורמים בעייתיים (מישהו אמר משכנתאות סאב-פריים?), לא הצליח לגבות את הכספים בחזרה ולפיכך לא הצליח להחזיר את חובותיו לבנק המרכזי; כותרות העיתונים יכריזו על "קריסת בנק השקעות מרכזי", וכלכלני הבנק המרכזי יחלו לנקוט בצעדים שונים שינסו לעצור את המפולת (יעלו ריבית, כפי שעשה הנגיד האמריקני ברננקי לפני שהוא הצניח את הריבית בחזרה לריצפה) וכך יחשפו את ערוותם של גופי השקעות נוספים. בשלב הזה מתחיל להיות ברור לכל ש"יש בעיה", וכל אוכלוסיית המשקיעים מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל. השוק קורס!

בחלקו הבא של המאמר נראה כיצד מדיניות הבנק המרכזי והממשלות במשברים מהסוג האמור עלולה להוביל לקריסת מערכת הכסף ושפל עולמי מתמשך.

עוד על מדד העוני - סיפורו המוזר של מדד השקילות

הנה מאמר מעניין מאת אורי רדלר שפורסם ב"קפיטליסט היומי".
http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=534

שימו לב לפסקה הבאה:
"כדי להצדיק את חיוניותו, זקוק הביטוח הלאומי לעניים. הרבה עניים. המדידה הנוכחית מספקת לו את מה שהוא צריך. המדידה לפי סולם לוקסמבורג וסולמות אחרים, לא מייצרת מספיק עניים. לדוגמה, לפי מחקר שערך בנק ישראל ובחן את שני הסולמות על פי גובה ההכנסה המדווחת, התברר כי תחולת העוני לפי סולם לוקסמבורג נמוכה ב-12 אחוז מאלו שמנפק הביטוח הלאומי — כל זאת למרות העובדה שקו העוני לפי סולם לוקסמבורג גבוה ב-35 אחוז."

מדד לוקסמבורג, אגב, הוא המדד המקובל להשוואת תחולת העוני במדינות שונות!

מה מדד העוני מודד?

במשך השנים הקפדתי לשלוח למי שנמצא ברשימת הכתובות האלקטרונית שלי ניתוח אלטרנטיבי משלי ל"דו"ח העוני" של הביטוח הלאומי.
למי שחי בכוכב אחר ואינו מכיר את הדו"ח - מדובר בדו"ח שמפיק הביטוח הלאומי מדי שנה ובו מתואר היקף העוני בישראל לפני ואחרי "תשלומי העברה" (קרי - קצבאות). ה"עוני" נמדד שם לפי הכנסה ברוטו, והמדד לעוני הוא הכנסה שנמוכה ממחצית ההכנסה החציונית במשק.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/954316.html

כפי שבוודאי אחזור ואסביר בעתיד הקרוב מאוד (לאור פרסומו של "דו"ח העוני" האחרון היום) יש בעייתיות רבה בשיטות המדידה (למשל - בבחינת הכנסות, שניתנות להעלמה, לעומת בחינת הוצאות וכו'), ואף ביחסיות המדד (במדינה שבה השכר החציוני הוא 1,000,000 דולר בשנה וכמעט 50% מהאוכלוסיה משתכרים בה כ-400,000 דולר בשנה, שיעור העוני יהיה קרוב ל-50%....).
אך יש (לפחות) בעיה אחת נוספת עם המדד, והיא ניכרת, במידה מסויימת, בדו"ח הנוכחי:
נניח שאתם חיים במדינה ששרויה בעת של שגשוג כלכלי. השכר של הרוב המוחלט של האוכלוסיה עולה, בעוד האינפלציה נותרת נמוכה יחסית (הלוואי עלינו!). כעת, נניח שבעטיה של תקופת שגשוג זו, עלה השכר החציוני ב-10%, מ-2000 דולר ל-2200 דולר, בעוד ששכרה של האוכלוסיה שהשתכרה לכל היותר 1200 דולר עלה בכ-5% בממוצע. במצב שכזה, סביר שדו"חות הביטוח הלאומי יספרו לנו ש"יש יותר עניים" וכן כי"יש יותר עובדים עניים". וכך, בעוד שאותו עני שהשתכר 1000 דולר ומשתכר כעת 1050 דולר עשוי לשמוח בחלקו הטוב ובכך שהוא יכול לקנות יותר במכולת (שוב - בהנחה שהאינפלציה אכן נמוכה...), יגידו לו מומחי "מדד העוני" כי בעוד שאתמול הוא השתכר 50% מהשכר החציוני, והנה עוד רגע, עם איזו עזרה קטנטונת (כמו מס הכנסה שלילי) הוא כבר לא היה עני יותר, הרי שכעת הוא משתכר רק 47% מהשכר החציוני ובעצם מצבו הורע! ואם כך הם פני הדברים - מה מדד העוני בעצם מודד?!

גאות ושפל של השווקים העולמיים – חלק א

בשבועות האחרונים אנו עדים לקריסה של שווקים ברחבי העולם. אחת אחרי השניה התרסקו המדדים בבורסות העולמיות, וגם הבורסה המקומית לא טמנה ידה בצלחת. השאלה העיקרית שאותה יש לשאול היא – מדוע שווקים קורסים, ומדוע הם קורסים בו זמנית?
שאלה נוספת שקשורה קשר הדוק עם השאלה הנ"ל, ואינה זוכה לאותה תשומת לב ציבורית
היא – מדוע שווקים גואים? אין כל ספק שיש תקופות, לעיתים ארוכות מאוד, שבהן בורסות נוסקות מעלה מעלה וכל השווקים בעולם משדרים מעין אופטימיות מופלאה. לאחר תקופות שכאלה באות אחר כבוד תקופות של שפל; שימו לב שאין הכוונה כאן לחברה אחת ויחידה שמניותיה קרסו או עלו, אלא לגאות ושפל של הרוב המוחלט של השווקים בו זמנית!

התופעה הזו של גאות ושפל ידועה זה מכבר ואף זכתה לשם "מחזור העסקים", ונעשו נסיונות רבים (וכושלים למדי) להסביר אותה. יש אפילו מי שטוענים, שהתופעה אינה יכולה להיות מוסברת ע"י גורם אחד ויחיד, בהתאם לחכמה המקובלת שגורסת – אם אינך יודע להסביר תופעה מסוימת פשוט תאמר "זה מאוד מורכב". כידוע, ה"מורכבות" תענה את הכל...
העניין המדהים עם רוב ה"הסברים" הוא שהם אינם מצליחים לקשר בין התופעה לבין התורה הכלכלית, קרי – הם אינם מצליחים להצביע על המנגנונים הכלכליים המדויקים שגורמים לתופעה.

ההסבר שאני עומד להציע הוא עיבוד שלי להסברו של לודוויג פון-מיזס מהאסכולה האוסטרית בכלכלה. לא רק שזהו ההסבר היחיד הקיים שקושר את התופעה הזו של "מחזור העסקים" לתורה הכלכלית, אלא שהוא גם ההסבר היחידי האפשרי, כפי שיתברר בהמשך.

כידוע לכולם, יש עסקים שמצליחים יותר ויש עסקים שמצליחים פחות. עסק מוצלח הוא עסק שמייצר דבר שעבורו יש מחיר, שאנשים רבים מוכנים לשלם, שמוביל לרווח.
כדי לייצר דבר מה היזם שעומד מאחורי העסק זקוק להשקעה. כדי לגייס את ההשקעה צריך לשכנע אנשים או גופים לתת מכספם היום תמורת החזר נאה בעתיד. אנשים או גופים שכאלה נקראים משקיעים. אחת הדרכים לגייס משקיעים היא לחלק את שווי החברה הנוכחי למניות ולמכור אותן למרבה במחיר; קל להבין מדוע יש מניות שקורסות בעוד אחרות מצליחות. חברה שמתמחה בייצור שוטים לרכבי כרכרות תקרוס עם הצגתם של אמצעי תחבורה מתקדמים יותר. חברה שהמציאה מערכת הפעלה והצליחה לשווק אותה היטב תיסוק. ובאופן כללי יותר - הביקוש למניות החברה ישתנה בהתאם לאינפורמציה וחלופות ההשקעה הזמינות למשקיעים הפוטנציאליים. בכל רגע נתון יש יזמים מעטים שמצליחים ויזמים רבים שנכשלים. כמוכן יש משקיעים רבים שמזהים הזדמנויות סבירות וטובות להשקעה ומשקיעים רבים אחרים שמזהים הזדמנויות גרועות להשקעה. ההתנהגות הזו מתרגמת להתפלגות מחירי המניות. התורה הזו של התפלגות מחיר המניות גורסת כי הסיכוי לקטסטרופות או הצלחות הוא גבוה יחסית (קרי – התפלגות המחירים אינה התפלגות נורמלית אלא התפלגות יציבה עם סטיית תקן אינסופית כמו, למשל, התפלגות קושי). לפיכך, בהחלט יתכן שהצטברות של מאורעות שלילים, כמו ירידה של רוב המניות בשוק, אינה אירוע כה זניח מבחינה הסתברותית ויש לנו הסבר לתופעה הלוא כן?

התשובה לכך היא – לא! ניתן להיווכח בכך בשתי דרכים. הראשונה (המעט פחות משכנעת) – אנו זקוקים לתיאוריה שתסביר עליות וירידות רצופות לאורך זמן בו זמנית בכל מקום, וצברים הסתברותיים שכאלה אינם יכולים לספק זאת; השניה (והמשכנעת למדי) – אילו היה מדובר במעין "סנכרון" של עליות או ירידות ערך הרי שככל שמספר החברות והעסקים בשוק גדל אנו צריכים לצפות ל"מחזור עסקים" באורך שונה. כדי להבין זאת, דמו לעצמכם שאליס והארנב מטילים בכל יום מטבעות. אליס מטילה 10 מטבעות ואילו הארנב הזריז מטיל 100 מטבעות. תוך כמה זמן, בממוצע, יקבל כל אחד מהם הטלה שבה לפחות 90% מהמטבעות נפלו על "פלי"? באופן ברור למדי, אליס תקבל הטלה כזו, בממוצע, הרבה לפני הארנב. אם נחזור ל"מחזור העסקים" נקבל שאורכו של מחזור העסקים לפני 80 שנה צריך היה להיות קצר יותר מזה של היום, וזה לא המצב. למען האמת, התופעה הידועה כ"מחזור העסקים" היא בעלת מחזור קבוע למדי של כ-7-8 שנים.

כדי להסביר את התופעה הזו, שחוזרת על עצמה במחזוריות פשוטה וקבועה למדי כל כמה שנים, שהיא חובקת עולם, מתרחשת בו זמנית ואינה פוסחת אף על המנוסים שבין היזמים והמשקיעים אנו זקוקים לגורמים שיכולים להיות משותפים לכל היזמים והמשקיעים בכל מקום. המחזוריות הפשוטה והקבועה מבהירה היטב שהגורם הוא יחיד (אחרת לתופעה היה מחזור מורכב יותר). איזה מן דבר הוא זה שמשותף לכל החברות היזמים והמשקיעים בכל מקום ואתר? התשובה פשוטה – כסף. לפיכך, התופעה הזו של גאות ושפל גלובליים היא בהכרח תוצר של שינוי שחל בכסף. אך מה גורם לשינוי הזה? בכך תעסוק הרשימה הבאה!

על כמות, איכות ו"הישגי מאבק המורים"

ראשית - התנצלות: רבים כבר שמעו על העניינים האלה בעבר. עם זאת, לאור כמה מ"הישגי" שביתת המורים, אני חושב שראוי לחזור ולהתייחס לדברים.

נפתח בשאלה - כמה מורים יש במערכת החינוך? על השאלה הזו קל לענות. לפי נתוני משרד החינוך יש כ-126 אלף מורים במערכת החינוך:
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/308ED228-CF9A-4FAC-B21D-8A201D6775B9/38601/c.pdf
וכמה משרות חינוך יש? שוב, פשוט וקל. לפי נתוני משרד החינוך יש כ-96,000 משרות. כלומר, היקף המשרה הממוצעת הוא כ-76% (מתוך משרת הוראה מלאה). המספר הזה מעיד על תופעה מוכרת מאוד במערכת החינוך הממלכתית (עליה לא תשמעו בחדשות...) - מורים רבים עובדים בהיקפי משרה קטנים מאוד (לעיתים מזומנות אף בפחות מחצי משרה).
נניח שהיקפי המשרה של המורים היו עולים לכדי 90% בממוצע. עליה שכזו משמעותה עליה של כ-18% בשכר המורים. מצד שני, עליה כזו לא יכולה לקרות סתם כך. בהנחה שתקציב החינוך לא גדל, המשמעות היא פיטוריהם של כ-19 אלף מורים.

העניין האחרון מוביל אותנו לשאלה מעט יותר מורכבת - כמה מורים צריך?
במערכת החינוך לומדים כ-1.445 מליון תלמידים. נניח לרגע שבכיתה ממוצעת היו 25 תלמידים (זה, אגב, לא תסריט אופטימי מדי. בכיתה ממוצעת במערכת החינוך יש כ-27 תלמידים. אז מאיפה באים המספרים "40 ילדים בכיתה"? מסטיית התקן! הכיתה הממוצעת היא קטנה יחסית, אך יש הרבה כיתות גדולות מאוד וגם הרבה כיתות קטנות מאוד). נניח גם שכל כיתה היתה לומדת כ-30 שעות בשבוע בממוצע. אם כך הם פני הדברים, הרי שהיו לנו כ-57.8 אלף כיתות והיינו זקוקים לכ-1.734 מליון שעות הוראה. אם כל מורה היה מלמד 18 שעות בשבוע (כ-75% משרה) הרי שהיינו זקוקים לכ-96.3 אלף מורים. אבל רגע, במצב הנוכחי, בו כל מורה מלמד היקף כזה של שעות, בו הכיתות גדולות יותר בממוצע ומספר שעות ההוראה לכיתה דומה יש 126,000 מורים במערכת. קרי - יש פער של כ-30 אלף מורים בין מה שצריך להיות לפי הנתונים. מאין מגיע הפער? למשרד החינוך פתרונים!

כחלק מ"הישגי" שביתת המורים האחרונה נמנתה גם ההבטחה (שלא ברור אם תקוים) להקטין את מספר הילדים בכיתה.
אני, בניגוד לאחרים, חושב שבמערכת החינוך הנוכחית הדבר רחוק מלהיות "הישג". הסיבה לכך פשוטה - פחות ילדים בכל כיתה משמע - יותר משרות הוראה. במקרה הפחות גרוע יגדלו היקפי המשרה של מורים "זוטרים". למה זה "פחות גרוע"? כי למעט מספר אידיאליסטים, מי שמוכנים להיות מועסקים לאורך זמן בהיקפי משרה נמוכים ובשכר נמוך לשעה אינם האנשים המתאימים לחנך את ילדי ישראל!
במקרה הגרוע יותר, יגדל מספר המורים, ולמערכת יתווספו עוד אנשים רבים שלא הצליחו להשתלב בה מלכתחילה. כלומר - כדי לגייס את כוח האדם הנוסף הדרוש (מעבר לגיוסים הרגילים בכל שנה) נצטרך לגרד את תחתית החבית.
גם על כך לא יכלתם לשמוע בחדשות עד לאחרונה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/949535.html

הקשר בין איכות המורים וסמכויות בתי הספר, שעות ההוראה הדרושות וגודל הכיתות ברור לכל בר דעת (קרי - לא לארגוני המורים ולמשרד החינוך). ככל שהמורים איכותיים יותר ובתי הספר יש סמכויות רבות יותר כך נדרשות שעות הוראה מעטות יותר לכל כיתה (מי שרוצה להיווכח בכך מוזמן לקרוא את דו"ח מק'נזי או לעיין בנתוני ארגון המדינות המפותחות). כאשר מספר שעות ההוראה לכיתה קטן אפשר להקטין את הכיתות מבלי לפגוע באיכות המורים המגוייסים למערכת, ואפשר ככלל לגייס פחות מורים (בשכר גבוה יותר, שיבטיח איכות גבוהה יותר).
כאקורד סיום, נחשב כמה מורים צריך היה לו היינו מאמצים את הסטנדטים של המדינות המובילות בהישגי התלמידים; תלמדינו היו לומדים בכיתות שבהן 24 תלמידים בממוצע במשך 40 שבועות בשנה בממוצע (במקום 42 היום) והיו לומדים כ-950 שעות שנתיות, כלומר כ-24 שעות שבועיות. כדי שמורים יוכלו להקדיש זמן לבדיקת עבודות, שיחות עם תלמידים והורים ולהכשרה מעמיקה יותר (כגון - שעות הדרכה ממורים מצטיינים כנהוג במספר מקומות, השתלמויות רציניות שהצטיינות בהן משפיעה על השכר וכו') הם ילמדו 18 שעות בשבוע בממוצע (מתוך משרה שהיקפה גבוה בהרבה ותכלול את כל הנ"ל). במערכת כזו נזדקק לפי החשבון הנ"ל לכ-80,000 מורים. שכר המורים היה עולה במקרה זה בכ-57%, והשכר הממוצע למורה (שעומד היום על כ-7200 ש"ח ברוטו לפי נתוני ארגוני המורים והממונה על השכר באוצר) היה עולה לכדי 11,300 ש"ח. יחד עם התוספת שהובטחה ברפורמות האחרונות היינו יכולים לעמוד על שכר ממוצע של כ-13,000 ש"ח למורה. שכר ממוצע שכזה (יחד עם מדינות העסקה פחות קשיחה) היה מחולל פלאים באיכות המורים וגם במעמדם...
הבעיה עם כל זה היא שנצטרך לשלוח אנשים רבים מאוד הביתה. וכאן אנו מגיעים לסוגיה העיקרית; מה אנחנו בעצם רוצים? האם אנו רוצים מערכת חינוך שתגדיל את סיכוייהם של הילדים לעתיד טוב יותר או שמא אנו מעוניינים במערכת שחפצה בטובתם של המועסקים בה ברגע זה. האלטרנטיבות הללו הן אמיתיות ולא דמיוניות. בראשונה אנו פוגעים ברווחתם של אנשים בהווה למען רווחה של רבים הרבה יותר בעתיד, ובשניה אנו מפקירים את רווחתם של אזרחי העתיד לטובת קבוצה קטנה יחסית בהווה; כיוון שבתוך עמי אני חי, אני יודע טוב מאוד במה יבחרו הרוב המוחלט של האנשים...