שעת (זיהום) כדור הארץ

היום יציינו בשעה רעה את "שעת כדור הארץ" בת"א, שבמהלכה יקראו האזרחים לכבות את האורות בבתיהם ועסקיהם.

מדוע "בשעה רעה" תשאלו? מה יש לך נגד העניין הלא מזיק הזה? אז זהו - שהוא דווקא מאוד מזיק. לאיכות הסביבה.
במסגרת אותה שעה של הבל ורעות רוח ידליקו המוני בית תל-אביב (ואחרים) נרות כתחליף לחשמל. מה שרבים אינם יודעים הוא שנר ממוצע, שדולק לכחצי שעה, מפיק בדליקתו בין 15 ל-20 גרם של מזהמים על בסיס פחמן.
לעומת זאת, מטון של פחם ניתן להפיק 2460 קווט"ש (קילו-ואט שעה...). קרי - לתאורת נורת ליבון של 100 ואט (שנחשבות "מזהמות", "לא ירוקות" וכו') אנו זקוקים לשריפת כ-38 גרם פחם בלבד. בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מהזיהום הפחמני הזה נשאר במסנני הארובה ולא מגיע לאוויר הרי שנר אחד ויחיד שיודלק בכל חדר שיוחשך בת"א למשך שעה שלמה היום בערב יזהם את האוויר הרבה יותר מנורת ליבון ("לא ירוקה", "מזהמת" רחמנא ליצלן).

לפיכך, ראוי שכל מי שנושא הזיהום חשוב לו (ובנוסף יש לו איזה נוירון פעיל בין האוזניים, קרי - אינו נמנה עם ה"ירוקים") ימנע מלהשתתף בשטות האיומה הזו.

גאות ושפל של שווקים גלובליים – חלק ב'

בשבועות שחלפו מאז פרסום חלקו הראשון של המאמר, המשיכו שווקי העולם לקרוס (לאחר התאוששות קצרה), וכבר ברור לכולם שמדובר במשבר חמור שעשוי אף להתפתח למיתון עולמי; בעת האחרונה צצים להם כפטריות אחר הגשם ראיונות עם "מומחים" כאלה ואחרים שמסבירים לציבור שהנפילות בבורסות הן תוצאה של "אפקט העדר" – אנשים השקיעו במניות לא משום ערכן ה"אמיתי" אלא כי אחרים השקיעו בהן ועכשיו הכל קורס כי כולם הבינו בו זמנית שהמניות שווה הרבה פחות. למרות מה שאותו עדר של מומחים טוען, והאפקט הרב של הטענות הללו על המון קוראי העיתונים, כל מי שכבר קרא את חלק א' של המאמר יודע ש"אפקט העדר" לא מסביר כאן דבר; הבעיה אינה שאנשים מסוימים השקיעו במניות מסוימות בצורה עדרית וכעת המניות קורסות. תופעות מעין אלה מתרחשות בעולם מדי יום. התופעה שצריכה הסבר כאן היא הקריסה של רוב המניות והמדדים המובילים בו זמנית בכל אתר ואתר. כפי שהבהרנו בחלק א' של המאמר, צריך להיות גורם שיתאם את התנהגות העדרים השונים ויביא לסנכרון המפלות בזמן ובמרחב. כפי שכבר ראינו הגורם היחיד שיכול לענות לכל התנאים ההכרחיים שהועלו בחלקו הראשון של המאמר הוא כסף. לפיכך, אנו צריכים להבין מהו כסף, כיצד ערכו של הכסף משתנה, ואיזה מן שינוי בערכו הוביל למפולת הנוכחית.

מהו כסף? שאלה מוזרה. אם תשאלו את רוב האנשים, ואפילו יהיו הם נבונים למדי את השאלה הזו תקבלו תשובה די מגומגמת. רבים מאיתנו מזהים כסף עם שטרות של שקלים, דולרים, אירו וכו'. אך שטרות הן רק צורה אחת אפשרית (ודי בעייתית, כפי שיתברר בהמשך) של כסף. לאורך רוב ההיסטוריה ה"מערבית" השתמשו בני האדם במטבעות שיוצרו מזהב או כסף; בני המאיה השתמשו בנוצות בתור כסף והסינים בעלי תה. אם נבחן את מהותו של הכסף נגלה שזו סחורה שכל בני האדם (במקום מסוים...) מוכנים לקבל אותה כאמצעי חליפין בכל רגע נתון; אם תחשבו על כך, אם אתם באים לשוק עם שק מלפפונים, אולי לא תהיו מוכנים להחליף מלפפונים תמורת עגבניות (אפילו אם יציעו לכם המון עגבניות) אבל תמיד תהיו מוכנים להחליף מלפפונים תמורת שקלים (בתנאי שיש די שקלים...). הדיון הזה מוביל אותנו להגדרה די מעניינת של כסף בשוק מסוים: כסף הוא המוצר המועדף ביותר בשוק, קרי – מוצר שכולם מוכנים לקבלו תמורת חליפין.
די ברור שבחברה שבה אין לאנשים יכולת לאגור מוצרים אין כל צורך בכסף; גם בחברה סוציאליסטית לחלוטין הכסף הוא חסר משמעות (כי אין למעשה חליפין בין פרטים). הכסף נדרש רק כאשר יש עסקאות חליפין מורכבות מספיק (על הקשר בין מורכבות לכסף ולשווקים אכתוב בפירוט בהזדמנות אחרת), והוא משמש כאמצעי להקטנת המורכבות בשוק ומביא לכך שיתקיימו עסקאות שבתנאים אחרים היו בלתי אפשריות.
די ברור שלא כל מוצר יכול לשמש כ"כסף". עגבניות, למשל, לא יכולות לשמש ככסף, כיוון שהן נרקבות מהר (קרי – לא ניתן לאגור אותן לאורך זמן), קל לייצר אותן (ולפיכך ערכן נמוך יחסית, קרי – צריך הרבה מהן כדי לקנות מוצרים שונים) והן תופסות נפח רב (כך שאם יש מי שמוכן למכור לי ב.מ.וו תמורת מליון עגבניות, אני אצטרך להיגרר לשוק עם כ-10 מכולות...).
יש מתכות נדירות שסביר שישמשו כ"כסף" – את חלקן ניתן לאגור לאורך זמן בבטחה (יש כמה יוצאי דופן כאן...), קשה לייצר אותן, ולרבות מהן צפיפות גבוהה מאוד כך שבסופו של דבר לא צריך הרבה מהן כדי לבסס סחר חליפין. אין זה פלא, אפוא, שלאורך מרבית ההיסטוריה במזרח התיכון ובאירופה שימשו הכסף (שמשמו גם נגזרה מילה "כסף") והזהב (ולעיתים גם הנחושת...) כ"כסף".
חשיבות נוספת של הכסף היא שהוא משמר "ערך" לאורך זמן. ערכן של מיליון העגבניות שגידלתי יישאר בידי זמן רב לאחר שמכרתי אותן (ואפילו לאחר שהן נאכלו בסלט, עובדו לרסק במפעלים או נרקבו במקרר). אך אליה וקוץ בה – הערך של העגבניות לא ישמר כפי שהיה ברגע המכירה אלא יהיה מעתה תלוי בערכו של הכסף עצמו; ערכו של הכסף תלוי במסחר בשוק בכל רגע נתון. בני אדם מחזיקים שקלים, כיוון שהם יודעים כרגע שזו הסחורה החביבה ביותר לצרכי חליפין, אך ייתכן שמחר יהיו אלו דווקא לירות טורקיות ולשקלים לא יהיה כל ערך. כך יוצא שהכסף עצמו אינו קובע ערך ואינו מודד ערך אלא הוא אמצעי להעברת ערך. אני מעביר חלק מערכן של מליון העגבניות שמכרתי אל מוכר הטרקטורים ע"י שימוש בכסף שקיבלתי מהסוחרים שקנו ממני את העגבניות (והם העבירו אלי את הערך של עבודתם של עשרות אלפי הקונים שלהם וכך הלאה). אבחנה זו תהפוך להיות חשובה מאוד בהמשך!

כסף נייר ובנקים מרכזיים: עד עתה דיברנו על "כסף" כפי שהוא מוגדר ע"י שוק (ושימו לב לכך שהכסף יכול להשתנות כתלות בשוק. בוול-סטריט ידברו בדולרים, ואילו בשווקי המאיה ישלטו נוצות הטווס). אך אנו משתמשים היום במוצר שעונה על הגדרת הכסף אך נושא עימו זרעי פורענות איומים. הכוונה היא לכסף הנייר.
אין זה המקום להסביר מאין צץ סוג זה של כסף, אך יש מקום לציין שקיומו של כסף הנייר תלוי בקיומם של בנקים, וכפי שנראה – קיומו של כסף הנייר הוא, בתנאים מסוימים, אחד ממקורות ההכנסה הגדולים ביותר של הבנקים. בעבר כל בנק הדפיס שטרות כסף, שהיו למעשה התחייבות לאספקת זהב; אם הייתי בא לבנק עם שטר של 100 דולר הייתי מקבל סכום ידוע של זהב בתמורה. כך ששטרות היו תחליף אמיתי ל"כסף", והיוו התקדמות נוספת במורכבות השוק: כעת יכול היה גוף מסוים (הבנק) לאגור כמויות כסף גדולות, ולהלוות אותן לצרכים שונים.
שינוי גדול מאוד במהות הכסף חל עם הקמתם של הבנקים המרכזיים והפיכת הדפסת שטרות כסף למונופול של המדינה, כפי שמקובל היום.
הבנקים המרכזיים מדפיסים "כסף נייר", אך איך בדיוק "כסף נייר" הופך לכסף ממש?
כאשר כסף הנייר מודפס בהתאם לכמות הכסף שנמצאת בבנק (קרי – כמות הזהב/נחושת/אירידיום וכו') הרי שהתשובה פשוטה: החלפת שטרות שקולה ממש להחלפת מטבעות או גושי מתכת שונים שכן בכל רגע נתון אפשר לסור לבנק ולפדות את הכסף שנמצא שם בתמורה לשטרות, כי כל שטר מגובה ב"כסף" של ממש. אין זה משנה אם רק אני אסור לבנק או כל הסוחרים בישראל, כי יש מספיק כסף בבנק בכדי לגבות את השטרות שהבנק הדפיס.

הטריק של הבנק המרכזי: כל הנ"ל הוחלף זה מכבר בשיטה אחרת. המדינה הקימה בנק מרכזי שלו ניתן המונופול על הדפסת שטרות כסף. הבנק המרכזי מלווה לבנקים במדינה שטרות כסף תמורת רישום ברשומות הבנק המרכזי. כל אחד מהבנקים מלווה בתורו את הכסף ללקוחותיו (למען הדיוק – הבנקים מלווים בדר"כ פי 10 יותר ללקוחותיהם...).
כיצד נקבע מחירו של ה"כסף"? כיוון שמדובר במונופול ממשלתי הרי שהממשלה קובעת את המחיר ע"י גובה הריבית, קרי – ע"י ההבטחה שמבטיח הבנק המרכזי להחזיר 1.04 דולר על כל דולר שהוא מלווה. שער זה קובע באופן ברור את הביקוש (כלומר – את מספר הבקשות לשלם דולר היום ולקבל 1.04 דולר מחר), ומכאן שגם את המחיר; כאן צריך לשים לב להבדל בין הכסף ה"אמיתי" שבו נתקלנו קודם לכסף ה"סינתטי" שמיוצר ע"י הבנק: בעוד שאת ערך הכסף ה"אמיתי" קבע השוק (קרי – רצונותיהם של כלל האנשים) את ערך הכסף ה"סינתטי" קובע הבנק המרכזי ע"י מניפולציה בשער הריבית. להבדל הקטן הזה יש השלכות הרות אסון, כפי שנראה בהמשך!

המניפולציה: אחת לתקופה קובע ראש הבנק המרכזי את שער הריבית כפי ראות עיניו (ועיני מחלקות המחקר השונות של הבנק). "חכמי הבנק" כאן מחליפים בעצם את הפעולה הרגילה של השוק בקביעת המחירים; כאשר הריבית גבוהה, כדאי לבנקים (ולקוחותיהם) להלוות כספים למדינה. באותה העת, אפיקי השקעה אחרים עשויים להיראות פחות כדאיים. הרי אין טעם לקנות אג"ח שנושא ריבית של 10% מחברת "ציידי הסנרק בע"מ" שסירותיה עשויות לטבוע באוקיינוס ההודי אם אפשר לקבל 10% מהמדינה.
לפיכך, בשוק שבו הריבית היא גבוהה יטו המשקיעים להיות זהירים יותר; הבנק ילווה כספים רק כאשר יהיה בטוח שהכסף יוחזר בעתיד, ובתנאי שכאלה רק חברות רציניות מספיק תוכלנה לשרוד.
בתנאי ריבית נמוכה כדאי פחות ופחות ללוות כסף מהמדינה. כשהריבית של הבנק המרכזי היא 3%ההצעה של "ציידי הסנרק" נראית כדאית הרבה יותר! במצבים שכאלה הבנקים גם יטו להלוות כספים לכל דכפין בלי יותר מדי שאלות, וכך חברות מצאי ה"ספקולציות" בשוק ילך ויגדל. מחיר הכסף יורד וכך היצע הכסף גדל; ההשקעה מוסטת מהתחום הסולידי לעבר מי שמבטיחים "להביא את המכה" וכך בעצם נולדות "בועות".

היווצרות המשבר: נניח שחברת "ציידי הסנרק" הראתה גידול של 10% בערך מניותיה בשנה האחרונה. בהמלצת יועצי ההשקעות המצויינים של הבנק שלנו החלטנו להשקיע במניה (וכמונו עשו גם אחרים) וראה זה פלא – המניה צמחה לה בעוד 20% בשנה הנוכחית. נניח גם ש"ציידי הסנרק" הסתמכו בעיקר על טכנולוגיית "רדאר המיסנורק השואג" לזיהוי סנארקים שלא ממש הוכיח את עצמו בתפיסת סנרקים השנה. ראשי החברה יכולים להודיע על כישלונם למשקיעים או, לחילופין, ללוות כסף מהבנק כדי לכסות על ההפסדים שנגרמו השנה ולהציג מאזן שכולל הפסדים מצד "הטכנולוגיה הנסיונית" לצד זרם השקעות (בריבית נמוכה). כל עוד הריבית על ההלוואה נמוכה מגובה הדשא די ברור במה תבחר ההנהלה; כיוון שהכסף בשוק הוא זול, צצות להן חברות נהדרות כגון "ציידי הסנרק" כפטריות אחרי הגשם, ומצאי ההשקעות הגרועות שהן טובות למראית עין הולך וגדל (ועימו מתנפחים גם המדדים המובילים בבורסות השונות).

"ולפעמים החגיגה נגמרת...": בשלב מסוים יבינו כלכלני הבנק המרכזי שהכסף שהושקע במקומות שונים נמצא בסכנה; בדרך כלל ידובר באיזה בנק להשקעות שחילק המון הלוואות לגורמים בעייתיים (מישהו אמר משכנתאות סאב-פריים?), לא הצליח לגבות את הכספים בחזרה ולפיכך לא הצליח להחזיר את חובותיו לבנק המרכזי; כותרות העיתונים יכריזו על "קריסת בנק השקעות מרכזי", וכלכלני הבנק המרכזי יחלו לנקוט בצעדים שונים שינסו לעצור את המפולת (יעלו ריבית, כפי שעשה הנגיד האמריקני ברננקי לפני שהוא הצניח את הריבית בחזרה לריצפה) וכך יחשפו את ערוותם של גופי השקעות נוספים. בשלב הזה מתחיל להיות ברור לכל ש"יש בעיה", וכל אוכלוסיית המשקיעים מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל. השוק קורס!

בחלקו הבא של המאמר נראה כיצד מדיניות הבנק המרכזי והממשלות במשברים מהסוג האמור עלולה להוביל לקריסת מערכת הכסף ושפל עולמי מתמשך.