על כמות, איכות ו"הישגי מאבק המורים"

ראשית - התנצלות: רבים כבר שמעו על העניינים האלה בעבר. עם זאת, לאור כמה מ"הישגי" שביתת המורים, אני חושב שראוי לחזור ולהתייחס לדברים.

נפתח בשאלה - כמה מורים יש במערכת החינוך? על השאלה הזו קל לענות. לפי נתוני משרד החינוך יש כ-126 אלף מורים במערכת החינוך:
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/308ED228-CF9A-4FAC-B21D-8A201D6775B9/38601/c.pdf
וכמה משרות חינוך יש? שוב, פשוט וקל. לפי נתוני משרד החינוך יש כ-96,000 משרות. כלומר, היקף המשרה הממוצעת הוא כ-76% (מתוך משרת הוראה מלאה). המספר הזה מעיד על תופעה מוכרת מאוד במערכת החינוך הממלכתית (עליה לא תשמעו בחדשות...) - מורים רבים עובדים בהיקפי משרה קטנים מאוד (לעיתים מזומנות אף בפחות מחצי משרה).
נניח שהיקפי המשרה של המורים היו עולים לכדי 90% בממוצע. עליה שכזו משמעותה עליה של כ-18% בשכר המורים. מצד שני, עליה כזו לא יכולה לקרות סתם כך. בהנחה שתקציב החינוך לא גדל, המשמעות היא פיטוריהם של כ-19 אלף מורים.

העניין האחרון מוביל אותנו לשאלה מעט יותר מורכבת - כמה מורים צריך?
במערכת החינוך לומדים כ-1.445 מליון תלמידים. נניח לרגע שבכיתה ממוצעת היו 25 תלמידים (זה, אגב, לא תסריט אופטימי מדי. בכיתה ממוצעת במערכת החינוך יש כ-27 תלמידים. אז מאיפה באים המספרים "40 ילדים בכיתה"? מסטיית התקן! הכיתה הממוצעת היא קטנה יחסית, אך יש הרבה כיתות גדולות מאוד וגם הרבה כיתות קטנות מאוד). נניח גם שכל כיתה היתה לומדת כ-30 שעות בשבוע בממוצע. אם כך הם פני הדברים, הרי שהיו לנו כ-57.8 אלף כיתות והיינו זקוקים לכ-1.734 מליון שעות הוראה. אם כל מורה היה מלמד 18 שעות בשבוע (כ-75% משרה) הרי שהיינו זקוקים לכ-96.3 אלף מורים. אבל רגע, במצב הנוכחי, בו כל מורה מלמד היקף כזה של שעות, בו הכיתות גדולות יותר בממוצע ומספר שעות ההוראה לכיתה דומה יש 126,000 מורים במערכת. קרי - יש פער של כ-30 אלף מורים בין מה שצריך להיות לפי הנתונים. מאין מגיע הפער? למשרד החינוך פתרונים!

כחלק מ"הישגי" שביתת המורים האחרונה נמנתה גם ההבטחה (שלא ברור אם תקוים) להקטין את מספר הילדים בכיתה.
אני, בניגוד לאחרים, חושב שבמערכת החינוך הנוכחית הדבר רחוק מלהיות "הישג". הסיבה לכך פשוטה - פחות ילדים בכל כיתה משמע - יותר משרות הוראה. במקרה הפחות גרוע יגדלו היקפי המשרה של מורים "זוטרים". למה זה "פחות גרוע"? כי למעט מספר אידיאליסטים, מי שמוכנים להיות מועסקים לאורך זמן בהיקפי משרה נמוכים ובשכר נמוך לשעה אינם האנשים המתאימים לחנך את ילדי ישראל!
במקרה הגרוע יותר, יגדל מספר המורים, ולמערכת יתווספו עוד אנשים רבים שלא הצליחו להשתלב בה מלכתחילה. כלומר - כדי לגייס את כוח האדם הנוסף הדרוש (מעבר לגיוסים הרגילים בכל שנה) נצטרך לגרד את תחתית החבית.
גם על כך לא יכלתם לשמוע בחדשות עד לאחרונה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/949535.html

הקשר בין איכות המורים וסמכויות בתי הספר, שעות ההוראה הדרושות וגודל הכיתות ברור לכל בר דעת (קרי - לא לארגוני המורים ולמשרד החינוך). ככל שהמורים איכותיים יותר ובתי הספר יש סמכויות רבות יותר כך נדרשות שעות הוראה מעטות יותר לכל כיתה (מי שרוצה להיווכח בכך מוזמן לקרוא את דו"ח מק'נזי או לעיין בנתוני ארגון המדינות המפותחות). כאשר מספר שעות ההוראה לכיתה קטן אפשר להקטין את הכיתות מבלי לפגוע באיכות המורים המגוייסים למערכת, ואפשר ככלל לגייס פחות מורים (בשכר גבוה יותר, שיבטיח איכות גבוהה יותר).
כאקורד סיום, נחשב כמה מורים צריך היה לו היינו מאמצים את הסטנדטים של המדינות המובילות בהישגי התלמידים; תלמדינו היו לומדים בכיתות שבהן 24 תלמידים בממוצע במשך 40 שבועות בשנה בממוצע (במקום 42 היום) והיו לומדים כ-950 שעות שנתיות, כלומר כ-24 שעות שבועיות. כדי שמורים יוכלו להקדיש זמן לבדיקת עבודות, שיחות עם תלמידים והורים ולהכשרה מעמיקה יותר (כגון - שעות הדרכה ממורים מצטיינים כנהוג במספר מקומות, השתלמויות רציניות שהצטיינות בהן משפיעה על השכר וכו') הם ילמדו 18 שעות בשבוע בממוצע (מתוך משרה שהיקפה גבוה בהרבה ותכלול את כל הנ"ל). במערכת כזו נזדקק לפי החשבון הנ"ל לכ-80,000 מורים. שכר המורים היה עולה במקרה זה בכ-57%, והשכר הממוצע למורה (שעומד היום על כ-7200 ש"ח ברוטו לפי נתוני ארגוני המורים והממונה על השכר באוצר) היה עולה לכדי 11,300 ש"ח. יחד עם התוספת שהובטחה ברפורמות האחרונות היינו יכולים לעמוד על שכר ממוצע של כ-13,000 ש"ח למורה. שכר ממוצע שכזה (יחד עם מדינות העסקה פחות קשיחה) היה מחולל פלאים באיכות המורים וגם במעמדם...
הבעיה עם כל זה היא שנצטרך לשלוח אנשים רבים מאוד הביתה. וכאן אנו מגיעים לסוגיה העיקרית; מה אנחנו בעצם רוצים? האם אנו רוצים מערכת חינוך שתגדיל את סיכוייהם של הילדים לעתיד טוב יותר או שמא אנו מעוניינים במערכת שחפצה בטובתם של המועסקים בה ברגע זה. האלטרנטיבות הללו הן אמיתיות ולא דמיוניות. בראשונה אנו פוגעים ברווחתם של אנשים בהווה למען רווחה של רבים הרבה יותר בעתיד, ובשניה אנו מפקירים את רווחתם של אזרחי העתיד לטובת קבוצה קטנה יחסית בהווה; כיוון שבתוך עמי אני חי, אני יודע טוב מאוד במה יבחרו הרוב המוחלט של האנשים...

על ויקי ועל האקדמיה

אנשים רבים מאוד מבכים את התדרדרות הכישורים שבידי בוגרי תיכון בישראל. לאחרונה כתבה על כך ד"ר נעמה כרמי ב"רשימות":
http://www.notes.co.il/carmi/39821.asp
כרמי גם מפנה אצבע מאשימה אל האינטרנט ובמיוחד אל גוגל וויקיפדיה. לדבריה:
"חיפוש מקורות מסתכם בגיגול ומה שהם אינם מוצאים בגוגל לא קיים לדידם...חיסרון נוסף הוא הקושי להבחין בין מקור מוסמך לשאינו כזה. השנה התחלתי להדגיש באזני הסטודנטים שלי שאינני מקבלת את ויקיפדיה כמקור אקדמי...ויש כבר מרצים שחזרו לדרוש מהסטודנטים להגיש עבודות בכתב-יד. לא כי הם משתוקקים לשוב לתקופה שבה מאמציהם הוקדשו במקום לבדיקת העבודה עצמה לפיענוח כתב-היד. פשוט כדי להקשות על השיטה החדשה הקונה לה אחיזה, של כתיבת עבודה ע"י copy/paste.".

איני רוצה לעסוק בשאלת הסמכות שהיא מורכבת מכפי שמציעה ד"ר כרמי (וכ"ד"ר לפילוסופיה" הייתי מצפה, אולי, שתבין זאת, אלמלא נסיון העבר שלי עם בעלי תואר ד"ר למיניהם...). אני כן חושב שצריך להעיר על כך שמי שנותן עבודה על משהו שניתן לענות עליו בעזרת צמד הקשרים "copy" ו-"paste" לא צריך להתפלא אם הסטודנטים אכן עושים כן (כאילו שלא יכלו להעתיק ממקורות אחרים לפני כן...).
עניין נוסף שמצביע על אינטיליגנציה לא מפותחת במיוחד הוא אותו מעבר לעבודות כתובות ביד. הרי תמיד אפשר יהיה להעתיק את הערך ב"ויקי" בכתב יד; מלבד זאת, כל מי ששמע אי פעם בחייו את המושג "סיבוכיות קולמוגורוב" (aka- סיבוכיות אלגוריתמית) יודע שיש דרכים נפלאות להשוות בין מקורות שונים דווקא כשהם נתונים בקובץ. אלא שסחבק מתערב איתכם שד"ר כרמי וחבריה לא שמעו מעודם על סיבוכיות קולמוגורוב (או על דחיסה או אפילו על תוכנות השוואה למיניהן; הם בוודאי גם לא יחשיבו זאת לבורות איומה). לפיכך, אני מקדיש להם באהבה (...) את הקישור הבא (שנכתב, אגב, ע"י כמה בני-סמכא...):
http://en.wikipedia.org/wiki/Kolmogorov_complexity

זה פרופסור זה, זה בררה!

מה הייתם עושים לו הייתי בא אליכם וטוען שאתם יכולים לקנות ממני אג"ח שעל כל שקל שתשקיעו תשלם לכם בחזרה, נאמר בעוד 10 שנים, 78.4 שקלים?
האם הייתם:
א. קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב, או
ב. זורקים אותי מכל המדרגות בשאגות "לך..... יא חתיכת רמאי"?

ומה אם לא דמגוג בגרוש כמוני היה שואל זאת מכם אלא פרופסור?
הנה קישור למאמר מאת "יו"ר המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי הבכיר בישראל" פרופ' צבי כהן (ויסלח לי כבודו עם עיוותי ולו במקצת את תוארו הרם...):
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/934912.html
וציטוט של החלק הרלוונטי:
"האוניברסיטאות הן אחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק בישראל. נגיד בנק ישראל הכריז לפני שבועות אחדים: "בלי ההשכלה הגבוהה אנחנו שום דבר". ואכן, במחקר שפירסמו באחרונה ד"ר אמנון פרנקל וערן לק נמצא כי בממוצע עולמי תוספת של 1% בתקציב ההשכלה הגבוהה תעלה את התוצר המקומי הגולמי ב-0.5%. בישראל משמעות הדבר כי על ידי השקעה של 15 מיליון דולר בהשכלה הגבוהה, יעלה התוצר בכ-850 מיליון דולר. היש במשק השקעה טובה מזו? "
רגע תאמרו, זה לא 78.4 אלא 56.66 (כאילו שזה יהפוך את ההצעה הנ"ל למאוד מציאותית)! אז זהו – במאמר המקורי נאמר ש:
""הממצאים הראו כי השקעה נוספת של דולר אחד במו"פ אוניברסיטאי
לסטודנט, בהינתן שאר המשתנים קבועים, תביא לגידול של 2.8 דולר בממוצע בתמ"ג לנפש." בישראל כרבע מליון סטודנטים וכ-7 מליון תושבים ולכן זה חלקי זה כפול זה יוצא
78.4. כך קיבלנו הוכחה שלא רק שהפרופ' הנכבד אינו יודע לזהות רמאות כשהוא נתקל בה, גם לקרוא ולחשב אינו יודע. ועוד נאמר, למה להשקיע 15 מליון דולר ולא 10 מיליארד דולר (ואפילו לקחת הלוואה לשם כך...), שהרי אז יעלה התוצר בכ-784 מליארד דולר בעוד עשור ובא לציון גואל (חלקכם אולי חשבתם על עקרון התפוקה השולית הפוחתת. ספק רב בליבי אם פרופ' הכהן, שברי שאינו יודע לקרוא, חשב על כך...).

ובכל זאת תאמרו, הנה יש מחקר שנכתב ע"י ד"ר פרנקל ומר לק שטוען את הנ"ל. האין זה דורש התייחסות? על כך אענה – דורש גם דורש, ובמיוחד לאור העובדה שהשיקוץ הזה יצא ממכון נאמן אשר בטכניון!
הנה קישור למאמר המקורי (צריך לעבור כמה מדורי גיהנום רישומיים כדי לקרוא אותו – ראו הוזהרתם!):
http://www.neaman.org.il/NeamanHeb/UpLoadFiles/DGallery/6494793826.pdf

אני הייתי מתבייש לפרסם זבלון שכזה. אבל מצד שני, אני לא מכון נאמן של הטכניון...
קשה לתאר עד כמה השיטות המתוארות ב"מחקר" הזה מעוררות גיחוך. החל מחוסר הבנה בסיסי במושגים הקשורים במתאם סטטיסטי וכלה בחוסר הטמעה של עקרון התפוקה השולית הפוחתת...אבל לשם שיבור האוזן אביא רק דוגמא אחת:
בעמ' 33 (איור 2.16) מתואר הקשר בין תמ"ג לגידול במספר הסטודנטים למדעים.
קו ישר ומרשים נמתח שם בתוך הנתונים. אך מי שכבר מכיר את להטוטי האקסל לא יכול שלא לשים לב לכך שבצד השמאלי נכתב R^2=0.40. אכן, מספר מרשים; הנתונים מסבירים רק 40% מהשונות בין המשתנים. מכאן קצרה הדרך למסקנה שהיה זה קובי הבר בלשכת השר עם מחברת חשבוניות מס. אך מעבר לפשט הסטטיסטי מתחבא הדרש – אולי בכלל היה זה הפיתוח הכלכלי וכמה "סיפורי הצלחה" שהובילו יותר אנשים ללמוד מקצועות מדעיים (נשמע מוכר?!). הם אפילו לא השכילו להבין שמה שצריך היה לבדוק הוא השינוי בקצב הגידול של התמ"ג כפונקציה של ההשקעה בהשכלה תוך שליטה על שינויי מחירים (שהרי זה המדד שמספר כמה ההשכלה עצמה תורמת, ולא קצב הגידול עצמו שיכול להיות תלוי, למשל, בשינוי במחירי הנפט והפלדה). וזה עוד לפני שהזכרנו את עקרון התפוקה השולית הפוחתת, סוגיות מס למיניהן (ראו לדוגמא את מצבה של שבדיה במחקר הנ"ל...) וכו'.

רבים מדברים היום על התדרדרות האקדמיה. מה אומר לכם, אכן תמונות קשות. בין פרופ' שלא יודע לקרוא לבין עורכי המחקר שלא ידעו לשאול אני חושב שכדאי לשוב ולהרהר בכותרת!

על ממוצעים משוכללים, הסתברות וסטטיסטיקאים.

ד"ר יוסי לוי פירסם שני פוסטים, בבלוגו "נסיכת המדעים", הקשורים בחישובי ממוצעים. הראשון "ממוצע פוליטי" עסק בבחירה הלא ראויה, כביכול, של "נערי האוצר" בממוצע האריתמטי בבואם לחשב את הממוצע של היחס "חוב לאומי:תמ"ג":
http://www.notes.co.il/joseph/38758.asp
הטענה של ד"ר לוי היא שבבואנו לחשב את הממוצע של המשתנה "החוב:תמ"ג" עלינו לערוך ממוצע משוקלל (כלומר כזה שבו יש משקולות שאינם בהכרח זהים, בדיוק כמו שנעשה בחישוב ממוצע ציוני הבגרות) ולא ממוצע אריתמטי רגיל (בו המשקולות הם זהים). הטיעון בזכות הממוצע המשוקלל נמצא כאן:
http://www.notes.co.il/joseph/38863.asp

על מאמריו של ד"ר לוי יש לענות בשתי מאמרות על המתודה; האחת - הקשורה במתודה המדעית, והיא תשובה לשאלה "מה מטרתו של הממוצע?", והשניה הקשורה במתודה המתמטית והיא תשובה לשאלה "כיצד מחשבין את הממוצעין?".

א. מה מטרת הממוצע כאן?
די ברור שהשאלה שנשאלת היא - מה הם המספרים המקובלים בעולם לערך "חוב:תמ"ג" (הוצאה עודפת, להלן)? התשובה של ה-OECD נותנת לנו למעשה את היחס בין החוב הכולל לבין התוצר הכולל (האם תוכלו ילדים לומר מדוע?).
היחס הזה אינו מתחיל אפילו לענות על השאלה. גם ממוצע אריתמטי אינו תשובה טובה במיוחד מלכתחילה, אך הוא נותן מידע רב יותר על ההתפלגות של היחס הנ"ל בדיעבד; ובכלל, רצוי היה לבדוק כאן מהם המספרים המקובלים בקרב מדינות שכלכלתן דומה ברוב מאפייניה לכלכלת ישראל, ולא להתעסק בממוצעים! אם נבדוק זאת, אגב, נגלה ש"נערי האוצר" היו אופטימיים להפליא...

ב. כיצד מחשבין את הממוצעין?
ד"ר לוי מביא כדוגמא את עניין המהירות הממוצעת. הוא מביא את השאלה:
"אדם יצא לדרך של 240 ק"מ במכוניתו. את המחצית הראשונה של הדרך, 120 ק"מ, נסע במהירות של 40 קמ"ש. את המחצית השניה נסע במהירות 60 קמ"ש. מה הייתה מהירותו הממוצעת לאורך הדרך?".
ומסביר, איך באופן די אינטואיטיבי מגיעים למושג הממוצע המשוקלל.

אבל, אם נסתכל בעין מעט יותר בוחנת (קרי בזו של המתמטיקאי...) על השאלה נראה שיש כאן סוגיה כללית בתחום ההסתברות: יש לנו שלשה משתנים מקריים - זמן דרך ומהירות, וידוע לנו שהדרך והמהירות הם פונקציות מפורשות של הזמן, וכן שבמובן מסויים המהירות היא "הנגזרת" של הדרך לפי הזמן; מה שידוע לנו הוא שכל שינוי "קטן" בזמן, מוביל לשינוי קטן בדרך (שימו לב שאין מדובר כאן על נגזרת במובן הרגיל; שימו לב גם לכך שהיחס בין המשתנים אינו יחס של מנה כפי שטוען הד"ר בפשטנות אופיינית). כעת בהנתן התפלגות על המהירות(יתכן שלחלקים מסויימים של הזמן יש חשיבות יותר מאשר לחלקים אחרים) ועל הדרך (חלקים מסויימים יפים יותר מאחרים?!) נקבעת התפלגות על הזמן באופן יחיד, וניתן לחשב את הממוצע (המשוקלל....). המשפט האחרון הוא בדיוק תוכנו של המושג "הסתברות מותנית", שידועה לעיתים גם כ-"נגזרת רדון-ניקודים" (הציצו כאן להסבר מעט יותר מפורט: http://en.wikipedia.org/wiki/Radon-Nikodym_theorem). יתרה מכך, התנאי שהוזכר הוא הכרחי כדי שההתפלגות על המהירות תקבע באופן יחיד!

האם זה המקרה כאשר המשתנים המקריים הם חוב, תוצר והוצאה עודפת? בוודאי שלא. ראשית אנו רוצים התפלגות על המדינות (שהן כאן בתפקיד הזמן, ולא היחס, כפי שלוי טוען בפשטנות...). עדיין, היינו יכולים (אולי) לתאר את התמ"ג ואת הצריכה העודפת כפונקציה של משתנים שונים (ובינהם גם החוב), ואולי אף היינו מצליחים למצוא קשרים בין ההתפלגויות הרב מימדיות האלה שמהן ניתן לגזור איזו מסקנה לגבי המרחב בסופי של המדינות. אבל באופן ברור התמ"ג והצריכה העודפת אינן פונקציות של משתנה יחיד, ולכן משלוש ההתפלגויות לא ניתן להסיק דבר על המשקולות הראויים במקרה דנן.

אולם, לא אלמן ישראל! אפשר לבחור, למשל, התפלגות שא-פריורי (כלומר - בלי לדעת כלום על מתאמים בין המשתנים המקריים) תמזער עבורנו את מידת חוסר הוודאות. ההתפלגות הזו (כפי שמסבירה יפה תורת האינפורמציה) היא בדיוק ההתפלגות האחידה, שמניבה בתורה את הממוצע האריתמטי. ניתן גם להביא בשיקול האינפורמציה את התלויות שקיימות בין המשתנים האמפיריים וכך לקבל התפלגות אחרת, מדוייקת יותר. וכמובן שניתן לחזור לסעיף א' ולהבין שכדאי לפעמים לשאול שאלות של תכלית במקום לשבור את הראש על שטויות!

בין כך ובין כך, זה מה שקורה כששואלים סטטיסטיקאי שאלה שהיא במהותה מדעית/מתמטית - הוא רץ להציב בנוסחאות (הלא נכונות)....

על קפה, טיפים ומס הכנסה

כבר חודש ש"זירת הבלוגים", ובעיקר הבלוגים "החברתיים" כמרקחה. על מה קמה המהומה? על עניין "ניצולן של עובדות קופי-טו-גו שליד האוניברסיטה בת"א ע"י מעבידיהן". להלן סקירה עיתונאית קצרה:
http://test.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3463507,00.html

הרשת מלאה לה בדיונים אודות הסוגיה ובתוכם, כרגיל – שבועות, קינוסים כינויים וחרמות שונים ומשונים כנגד הרשת (וכבר עלו אישומי תקיפה ותביעות דיבה למיניהן, כמיטב המסורת במאבקים מסוג זה). רוב הכותבים בהם נתקלתי קיבלו כמובן מאליו את דברי המלצריות בקפה.
צדיק אחד הביא גם את תגובת אחת השותפות בבית הקפה (שאף הגיבה לאחר מכן לטענות שנשמעו בקשר למהימנות התגובה):
http://www.blacklabor.org/?p=1373

הנה גם דבר הנאבקים:
http://gocoffeego.blogspot.com

בניגוד לרוב עמיתי, בעלי הבלוגים, איני מתכוון לתמוך בצדקת מי מהצדדים. השאלה הזו אינה מעניינת אותי, וכפי שיתברר בהמשך השאלה "מי צודק" לא רק שאינה רלוונטית, אלא שהיא מערפלת את חושינו עד אשר לא נדע מה עומד מאחורי הסכסוך.

ומה בעצם עומד מאחורי הסכסוך? לפני שאשטח את טענתי וטיעוני, אבקש מכם לחזור ולקרוא את דברי המלצריות (המסוכמים היטב ברשימת "שאלות ותשובות") ואת תגובת ההנהלה. האם אתם מבחינים במוטיב החוזר שם?

כעת לטענה ולטיעון – כל העניין ב"קופי טו-גו" נסוב סביב העלמת מס!
הן המלצריות והן ההנהלה עסוקים בעניין אחד – רישום הטיפים בקופה! עכשיו תשאלו את עצמכם "מדוע צריכה ההנהלה לרשום את הטיפים בקופה? הרי זה שכר עבור שירותן של המלצריות!". אמת, מדובר כאן בדמי שירות עבור המלצריות. אך אליה וקוץ בה; נניח שמדי יום ביומו למשך פרק זמן מסוים מגיע לו נציג מס-הכנסה (במסווה) לבית הקפה הנ"ל. הוא מבחין במנהג המשונה של הנוכחים להוסיף כסף על הסכום הנקוב בחשבון, "טיפ" בלשון העם. השאלה הראשונה שתעלה אצל אותו נציג (ואצל הבוסים שלו...) – למי הכסף הזה הולך? יש שתי אפשרויות סבירות, והן – למלצריות או להנהלה (ואין זה מוציא מכלל אפשרות שלמלצריות ולהנהלה גם יחד...).

מאחר שההנהלה אינה מורכבת מטירונים עסקיים וגם לא מטיפשים מטופשים הרי שהיא מודעת לאפשרות שבבוא היום היא תאלץ לתת דין וחשבון למס-הכנסה אודות ה"טיפים". הם מצידם לא ממש רוצים שההכנסה הנוספת של מלצריותיהם תיזקף לחובתם על כל המשתמע מכך מבחינת החוק מחד גיסא (קרי – חקירת מס הכנסה, שלילת רישיונות, העמדה לדין, תשלומי כופר וכו'), והם גם לא רוצים "לתמחר" מחדש את מרכולתם כך שתכלול את ה"טיפ" מאידך גיסא(כי צריך לשלם על ה"טיפ" גם מיסי מעביד שונים והדבר ייקר משמעותית את המנות). לפיכך, הם מקדימים תרופה למכה (מבחינתם) ורושמים בקופה את הטיפים. בכך, הם גם מגלגלים את אחריות הדיווח אל המלצרים (שימו לב לתגובת ההנהלה – התשלום עבור המשמרת נרשם כמשכורת, ולכך נוסף רישום ה"טיפים" בתלוש השכר. מעניין מה תגובת העובדות לכך; ההנהלה טוענת גם שהיא "סופגת" את המס בגין רישום זה. על כך נאמר- "אשרי המאמין"...).
כעת ברורה התנהגות העובדות. הן הרי חשבו שיוכלו לשלשל את הכספים לכיסן, ולכשיבוא אותו נציג של מס-הכנסה יוכלו לטעון בפניו שהן לא לקחו את הכסף, ושהמעביד משלשל אותו לכיסו.
גם התנהגות המעביד ברורה – המעביד מעוניין ב"תעודת ביטוח" מפני מס-הכנסה מחד גיסא, אך אינו מעוניין להצהיר באופן רשמי על ה"טיפ" כעל שכר מאידך גיסא (וזאת בשל כל התשלומים הנלווים...). המצב הזה לא יכול היה להימשך לאורך זמן (ברקע חבויה סוגיה מפורסמת מ"תורת המשחקים". בין הפותרים נכונה יוגרל טופס 106...), וכך אכן קרה; אך בשום פנים ואופן לא מדובר כאן בשאלה של צדק; העובדות אינן נאבקות ב"ניצול", אלא על "זכותן הקדושה" להעלים מס (או לחילופין – לגלגל את האשמה על המעביד), ואילו המעביד אינו "דואג לחלוקה הוגנת יותר של הטיפים", אלא בסך הכל מנסה לקבל תעודת ביטוח למקרה שמס-הכנסה ישאל אם אין להם, במקרה, אחות.

מי שרוצה להמשיך ולתמוך במי מהצדדים, מוזמן. אבל כדאי שידע, לפני הכל, במה הוא בעצם תומך...

שיאים חדשים של חוצפה

רבים מכם קראו בוודאי את הכתבה הבאה בעיתון הארץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/917643.html

גם אני, כרבים אחרים נחרדתי מהחוצפה האיומה שנחשפה בכתבה. שלא כרבים אחרים אני דווקא חושב שהחוצפה היא של "תנועת" Rent Control (במבטא רוסי זה נשמע קצת כמו קמפיין של ליברמן...).

רבים מכם בודאי מרימים כעת גבה, תמהים אם לא התבלבלתי, אם לא קראתם נכון. חלקכם אפילו מסננים "עוד קפיטליסט מסריח" מעל הזקנקן...
אז תירגעו! לא התבלבלתי, קראתם נכון וכן (מה לעשות) אני קפיטליסט מסריח.

ולענייננו - מה מעצבן אותי בכתבה? מדוע מדובר בחוצפה שוברת שיאים? הרי החבר'ה הצעירים הללו בסך הכל רוצים "דיור בר השגה" ב"מחיר סביר" ל"מעמד הביניים והשכבות החלשות וככלל "להוביל לחקיקה בדבר הזכות הבסיסית לדיור לא יקר, ולהקמת גוף ממשלתי שיגן על השוכרים מפני מהלכים בלתי הוגנים מצד המשכירים ויגביל את העלאת מחירי השכירות". מה הבעיה כאן?

בואו ננסה להבין מה הם בכלל מבקשים. הם נאבקים על "הזכות הבסיסית לדיור לא יקר". משפט פשוט לא? אז זהו, שלא! הוא פשוט מהבחינה הדקדוקית בלבד, אבל מכיל בעיות שונות ומשונות.
הנה כמה שאלות פשוטות (באמת) שאפשר לשאול:
א. מהי "הזכות" הזו?
"הזכות" עליה מדברים אנשי התנועה כרוכה בתשלום: בין אם מדובר בשיפוי בעלי הדירות בגין אבדן שכר דירה, בין אם בהקמת מערכת פיקוח שתרדוף בעלי דירה שוררים ותעמידם לדין (ולא לשכוח – תוספת שוטרים ושופטים למשימה והתמודדות עם מערכת התחמנות וההתחמקות שתיווצר כתוצאה מחקיקת חוק שכזה...) ובין אם מדובר ב"תמריצים" לקבלנים (מישהו אמר "הון ושלטון"?) כדי שיבנו דיור "זול" (קרי – דיור שבו המדינה משלמת לקבלן חלק מערך הדירה בדרכים כאלו ואחרות).

ב. מהו דיור "לא יקר"?
וליתר דיוק "לא יקר" ביחס למה? האם ביחס לשכר הממוצע הארצי, השכר החציוני בת"א, שכר בכירי בנק ישראל וכו'. מי יקבע מה יקר ומה לא? סביר להניח שתהייה זו ועדה ש"תפקח" על המחירים. לצורך הפיקוח יאלצו להקים מנגנון מעקב שבו יירשמו בעלי הדירות, המנגנון יעסיק פקחים, מזכירות, רואי-חשבון עורכי דין ושאר כנוותהון. כרגיל בעניינים אלה יצמח שוק שחור, יהיו גורמים עבריינים שיכנסו לתחום, יהיה צורך להעמיד לדין "פושעים" (שהשכירו בסכום גבוה מדי) ו"מעלימי דירות" (השכירו "משרד" למשפחה בת 5 נפשות...) וכך יצמח לו תחום בירוקראטי חדש ומיותר (וזה באמת יקר!).

ג. האם יש בכלל בעיה?
הרי שכר הדירה בשכונות רבות ביפו הוא בערך שליש משכר הדירה המוזכר בכתבה ובבת-ים מדובר בשכר דירה הנמוך כדי מחצית. מדוע לא יתכבדו הצעירים הללו ויעברו לגור שם במקום בת"א. נכון, זה פחות נוח מלגור ב"ארלוזורובה פינת דיזינגובה", אך זה פתרון סביר והוגן וכאן לא צריך שום מימון של "המדינה".

ד. מי ישלם עבור "הזכות" הזו?
"המדינה", כמובן (ואולי גם "העירייה", אבל נניח לכך). אבל מה משמעות המילים "המדינה תשלם"? המשמעות היא שכספי מיסים שנגבים מאיתנו (ולא מ"העשירים", כפי שכל מיני "חברתיים" נוהגים לציין; רק לשם שיבור האוזן – 42% מהמס שנגבה מאיתנו מקורו במיסוי עקיף, אותו משלמים כולם. "העשירים" זוכים כאן להטבות מס מפליגות...). מאחר שהכסף מתערבב לו יפה-יפה ב"קופת המדינה", סביר להניח שכל עשירון ישתתף במימון "הזכות" הנ"ל בשיעור השווה לתשלומי המיסים שלו. יוצא מכך שאת צעירי ת"א ואנשי מעמד הביניים יממנו, בעזרתו האדיבה של המע"מ על האשל והלחם האחיד, גם "השכבות החלשות" שעליהן מנסים אנשי התנועה להגן כביכול (למעשה, הם לא מעניינים להם את האשך השמאלי ואפילו לא את הימני... אגב, שמתם לב איך בכל קמפיין שמוביליו והנהנים העיקריים ממנו הם אנשי העשירון ה-7 ומעלה תמיד מזכירים איך העניין ייטיב עם "השכבות החלשות"?).

וכעת, לאחר ששאלתי כמה שאלות פשוטות, אנסח עבורכם, בלשון מעט יותר בוטה (ולא חפה, רחמנא לצלן, מדמגוגיה), מה אומרים לנו אנשי ה"רנט קונטרול":
"אנחנו צעירים מגניבים שרוצים לחיות בת"א. בעת האחרונה עלו כאן מחירי הדירות (שלא היו נמוכים מלכתחילה), אז כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולגור כאן יצטרכו כל יתר תושבי המדינה (ובכללם זקנים, עניים ונכים במע"מ שנגבה מהם בעבור הלחם והאשל) לממן אותנו. הישמרו לכם פן לא תממנו אותנו, הו אז נעזוב בהמונינו את ת"א (ונפליג מערבה...)!"

חוצפה, כבר אמרתי?