פתרון לקסאמים?

את תותח הוולקן פלאנקס אני מכיר משירותי הצבאי בחיל הים. בספינות התותח אמור לשמש ליירוט טילי ים-ים וטילי שיוט.
לפני כשנה נודע לי שהאמריקאים משתמשים בגרסה משופרת של וולקן פלנקס בעיראק ליירוט רקטות ופצמ"רים בטווחים קצרים, בהצלחה של 80%.
מזה זמן מה יש קבוצה של בכירים לשעבר בצה"ל וברפא"ל שמנסים לשכנע את מערכת הבטחון לרכוש תותחים שכאלה כדי להגן על שדרות. מיותר לציין שהם נתקלים שם בחומת התנגדות בצורה...
על כך (וכן על המפרט הטכני של המערכת, עלותה, דיון בהתנגדויות אפשריות והשערות לגבי סיבת התנגדותה הנחרצת של מערכת הבטחון) אפשר לקרוא כאן:

http://cafe.themarker.com/view.php?t=452482
הסרטון הבא מתאר את ביצועי המערכת (ויש גם סרטונים נוספים בסמוך):

http://www.youtube.com/watch?v=HeXdr-BVPO8
אם המערכת הזו אכן יעילה כפי שתואר, הרי שכדי שהפלשתינאים יוכלו ליצור את אותו אפקט פגיעה וטרור שהם יוצרים היום הם יצטרכו לירות פי 5 יותר רקטות מכפי שהם יורים היום. גידול מעין זה, אם אכן יקרה (ואם לא -דיינו!) יוביל לחשיפה ממושכת יותר של חוליות המשגרים ועליה בסיכוי לחסלן.
כלומר - מערכת מעין זו עשויה לסייע הן להפחתת היקף הפגיעה בתושבים והן להגדלת היקף הפגיעה בחוליות הקסאם.

אני מתכוון לפנות במייל לח"כ שונים מתוך כוונה לגרום לחלק מהם להפעיל לחץ על מערכת הבטחון.
אם מישהו מעוניין בפורמט מוכן מראש יחד עם כתובות דואר אלקטרוני של ח"כינו הנהדרים, אנא השאירו כתובת דוא"ל ואני אשלח אותו אליכם.
אני גם מפציר בכם להעביר את תוכן הדברים לכלל חברי רשימת התפוצה שלכם.

עצת אבינרי

הפרופ' למדע המדינה שלמה אבינרי פרסם אתמול מאמר ב"הארץ" בו הוא קורא לביטול הפריימריס:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/982549.html

אם נרצה לסכם את דברי פרופ' אבינרי הרי שהוא טוען:
1. שיטת הפריימריס, הדמוקרטית לכאורה, היא היוצרת את הזיקה בין הון לשלטון, משום שהפוליטיקאי שרוצה להתמודד בהן נאלץ לחזר על פתחי העשירים כדי לאסוף תרומות.
2. ההזדקקות לכספי תורמים מביאה פוליטיקאים (לדוגמא – אהוד אולמרט בהתמודדות מול טדי קולק) להישען על תרומות של אנשים שאינם אזרחי ישראל; כך יכולים מי שאינם אזרחים להשפיע על הפוליטיקה הפנימית הישראלית ול"הרס הדמוקרטיה" כדבריו.
3. פריימריס לא נהוגים מחוץ לארה"ב. איך נבחרים המועמדים? מספר לנו הפרופ' אבינרי: "חלקם נבחרים בסניפים, חלקם במחוזות, חלקם בוועידת המפלגה. אחדים נבחרים על ידי ארגוני נשים, נוער ואיגודים מקצועיים הקשורים למפלגה; גם להנהגות המפלגות יש אפשרות למנות כמה מועמדים. כך נוצרים איזונים ובלמים - והעיקר: הצורך בכסף להתמודדות בבחירות פנימיות מצטמצם."

עד כאן דברי הפרופ'. קריאת דבריו של האיש די הדהימה אותי; מדהים לגלות שאדם שהשקיע בחקר מדע המדינה זמן רב כל-כך מבין בנושא בחירות (ובנפש האדם) מעט כל-כך. למרבה הצער, אבינרי מתגלה גם כבור בכמה מן העובדות הבסיסיות הנוגעות לתחום עליו הוא כותב :

הסעיף הראשון לדבריו של פרופ' אבינרי מעלה טענה כבדת משקל – הוא טוען שהרעה החולה שנקראת "קשר הון שלטון" נובעת מהפריימריז; אני לא מתכוון לדון בשאלה האם ובאיזה אופן קשר בין אנשי הון לפוליטיקאים הוא בעייתי. נניח לטענה זו ונסתכל בנפקא מינה של דבריו: אבינרי טוען כי מה שיצר בישראל את קשרי ההון עם השלטון היא שיטת הפריימריז. נשמע סביר לא? לא! קשרי הון ושלטון היו בישראל גם כאשר נדמה היה שמפא"י לעולם תשב, ו"הודעדה המסדרת" תבחר את חברי הרשימה לכנסת לדור ודור. דוגמאות לקשרים העבותים אפשר למצוא בדרך שבה הוקמה "פולגת" בהסכמה בין איש העסקים ישראל פולק לשר האוצר פנחס ספיר (פולק קיבל בעיסקה זו כסף רב תמורת הקמת המפעל וכיוון שהמפעל מעולם לא היה באמת רווחי הרי שאפשר להבין כי הכסף זרם לאורך כל הדרך. הרומן הסתיים עם "עסקת החבילה" של 1985, כאשר המדינה משכה את ידה מהמפעל. המפעל הוכרז פושט רגל כמעט בין לילה, מר פולק מכר אותו ומאז ועד היום הוא מתגלגל בין "פושטי עורות" שונים) וב"מענקים" השונים שהוענקו לחברות שונות במשק מאז שחוקק "חוק ההטבות והמענקים" בשנת 1959 (אז עוד לא היו פריימריז...), כפי שמראה המסמך הבא במקרה של שטראוס-עלית:

http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m00659.doc.

( ואפילו לא הזכרנו מדינות אחרות, שאליבא דפרופ' אבינרי צריכות היו להיות זכות כשלג משום שהפוליטיקאים שלהן לא צריכים לחזר על פתחי העשירים...)
דווקא הדוגמאות הללו מראות שהקשר בין הון לשלטון לא נובע מקיום הפריימריז, אלא מהמצאותם של משאבים בידי השלטון שבהם חפצים בעלי ההון; אפשר אולי לסלוח לפרופ' למדע המדינה על כך שלא היה בקיא בפרטי המקרים שהעלינו. אי אפשר לסלוח לו על הניתוח והעיון הלא ממש מעמיקים. הפרופ' לא שאל את עצמו את השאלה הראשונה המתבקשת והיא – מילא שהפוליטיקאים מחזרים על הפתחים, אך מדוע העשירים נענים להם? האם זה מטוב ליבם? לו היה איסור על העברת כספי ממשלה לעסקים האם עדיין היו אותם עשירים תורמים לפוליטיקאי זה או אחר?

הסעיף השני הוא ממש מזעזע. ברישא של דבריו אבינרי רומז שיש בעיה גם עם הבחירות בסדר גודל רחב יותר. השחיתות הפריימריסטית פלשה גם למחוזות הבחירות המוניציפליות. האם אבינרי גורס שיש לבטלן ולהחליפן בוועדה מסדרת (שצריך גם לשאול – כיצד תיבחר?)? אשר לסיפא של הדברים – מעניין אם אבינרי חושב שפעילותו של הלובי היהודי בקונגרס האמריקאי מהווה סכנה לדמוקרטיה האמריקאית...

הרישא של סעיף השלישי מעמידה את פרופ' אבינרי באור קצת משונה – האם אינו זוכר, למשל, שהמועמדת של המפלגה הסוציאליסטית לבחירות האחרונות בצרפת, סגולן רויאל, נבחרה בפריימריז שערכה מפלגתה (בין יותר מ-200,000 מתפקדים)? האם אינו זוכר שגם מועמדים אחרים במפלגות אחרות בצרפת נבחרו כך (למשל – במפלגתו של לה-פן ובמפלגת השלטון של סרקוזי אף ערכו פריימריז און-ליין, רחמנא לצלן...). מילא שהאיש אינו בקיא בקורות השלמונים שנתנו פוליטיקאים לאנשי עסקים מ-1959 ועד הנה, אבל לא לדעת מה היה בצרפת לפני 8 חודשים בסך הכל?
הסיפא של הסעיף רק מוסיפה גיחוך לטענה הכללית; כל צרותינו יפתרו אם כמה ועדות ובהן נציגיהם של אינטרסנטים שונים יחליטו איך יורכבו הרשימות לכנסת. כאן אבינרי נכנס לאיזור הדמדומים שבין הצחוק והאימה – האם הוא באמת חושב שאותם חברי ועדות לא יהיו נתונים להשפעתם של אנשי הון כאלה ואחרים מתוך מטרה "לשים את האדם הנכון במקום הנכון"? הרי ברור לכל ילד שעל ועדות מעין אלה יהיה קל יותר להשפיע מאשר על מאות אלפי בוחרים בפריימריז. אבל מסתבר שמה שברור לכל ילד לא ברור לפרופסור למדע המדינה...

ה"הימור" של פסקל וההתחממות הגלובלית

"למה אנחנו חייבים לקצץ תיכף ומיד את כל פליטות גזי החממה, להפסיק עם הרדיפה החומרנית שלנו ולחזור לחיות כציידים לקטים? כי אם יש סיכוי, ולו הקל שבקלים שכתוצאה מכך תתממש עלינו הקסטרופה שכולם מדברים עליה, הרי שמדובר בהימור מוצלח!"

השורה האחרונה היא הקצנה של אחד הטיעונים של כל המחזירים בתשובה מטעם ארגונים ירוקים שונים; אומרים לנו - תשמעו, יש 4 אפשרויות בחיים: או שיש התחממות גלובלית וננקוט פעולות, או שיש התחממות ולא ננקוט פעולות, או שאין התחממות וננקוט פעולות או שאין התחממות ולא ננקוט פעולות. בכל מקרה, אם יש סיכוי קל שבקלים שיש התחממות ולא ננקוט פעולות, הרי שהתוצאה תהיה קטסטרופלית. האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון?

הטיעון הנ"ל נקרא "ההימור של פסקל", על שם האיש שהגה אותו, הפילוסוף והתיאולוג (שחטא פה ושם במתמטיקה...) בן המאה ה-17 בלאיז פסקל. במקור שימש הטיעון כדי לשכנע את הספקנים בכדאיות האמונה באלוהים, כאשר את הפשרת הקרחונים החליפה תופת הנצח בגיהנום. בתקופה האחרונה הטיעון הזה ממש תופס תאוצה, והנה קישור לקטע וידאו שנפוץ ברשת:
http://www.youtube.com/watch?v=bDsIFspVzfI

על פניו נראה שכולנו כאיש אחד באמת צריכים להפסיק לנסוע בכלי הרכב שלנו, לנטוש את הציויליזציה ולחזור לחיות על העצים; אך עיון מדוקדק בפרטי ה"הימור" מגלה שמדובר בטיעון כוזב:
נסתכל בתמונת העולם המוצעת שבה יש שני מצבי עולם "יש התחממות"/"אין התחממות" ושתי פעולות אפשריות "לקצץ פליטות"/"לא לקצץ פליטות". החלוקה הזו בסך הכל נובעת מכלל השלישי הנמנע הזכור לטוב משיעורי הלוגיקה ואין איתה שום בעיה. אבל נניח לרגע שבריבוע בטבלה שמתאים לאפשרות "אין התחממות וקיצצנו פליטות" מופיעות שתי האפשרויות הבאות -

1. "עקב הצימצום בפליטות התחזק כוחם של הירוקים והללו הובילו לעוד ועוד קיצוצים שהובילו בתורם לקריסת המערכת היצרנית, שפל מתמשך, והתדרדרות של חברת בני האדם למצב שהיה קיים טרם המהפכה התעשייתית. בשל כך, התרבו המלחמות, השמדות העמים והסכסוכים עלי אדמות בהם מצאו את מותם מליארדים רבים של בני אדם".
2. שלילת 1.
כעת, אם נישאר עקביים וניתן לכל אחת מהתולדות האפשריות הסתברות חיובית, הרי שנגיע למסקנה (לפי אותה שיטת היסק של ה"הימור" המקורי") שאנו חייבים לקצץ פליטות בעוד שאנו חייבים שלא לקצץ פליטות...

מה קרה כאן בעצם? עם החלוקה של העולם ל-2 מצבי עולם ושתי פעולות אפשריות לא היתה שום בעיה. הבעיה היא בהצגת התולדות האפשריות של כל אפשרות; אם אנו נתונים בבורות גמורה הרי שלכל אפשרות יש אינסוף תולדות אפשריות. התפלגויות הסתברות על מרחבים אינסופיים מצמידות לרוב ה"נקודות" במרחבים הללו הסתברות 0. כאשר אנו מסתכלים על תת מרחב סופי, ההסתברות של כל אפשרות תהיה ההסתברות המותנית, וזו לא בהכרח מוגדרת (כי יתכן שכל המאורעות בהם בחרנו הם בעלי סיכוי 0).

הדיון הנ"ל מראה לנו גם את ערכה של החקירה מדעית; תפקידה העיקרי של חקירה זו היא לצמצם את הבורות לגבי התולדות האפשריות של פעולותינו. צמצום הבורות הוא אולי הערובה היחידה לכך שנצליח לקבל את ההחלטות הנכונות!

שעת (זיהום) כדור הארץ

היום יציינו בשעה רעה את "שעת כדור הארץ" בת"א, שבמהלכה יקראו האזרחים לכבות את האורות בבתיהם ועסקיהם.

מדוע "בשעה רעה" תשאלו? מה יש לך נגד העניין הלא מזיק הזה? אז זהו - שהוא דווקא מאוד מזיק. לאיכות הסביבה.
במסגרת אותה שעה של הבל ורעות רוח ידליקו המוני בית תל-אביב (ואחרים) נרות כתחליף לחשמל. מה שרבים אינם יודעים הוא שנר ממוצע, שדולק לכחצי שעה, מפיק בדליקתו בין 15 ל-20 גרם של מזהמים על בסיס פחמן.
לעומת זאת, מטון של פחם ניתן להפיק 2460 קווט"ש (קילו-ואט שעה...). קרי - לתאורת נורת ליבון של 100 ואט (שנחשבות "מזהמות", "לא ירוקות" וכו') אנו זקוקים לשריפת כ-38 גרם פחם בלבד. בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מהזיהום הפחמני הזה נשאר במסנני הארובה ולא מגיע לאוויר הרי שנר אחד ויחיד שיודלק בכל חדר שיוחשך בת"א למשך שעה שלמה היום בערב יזהם את האוויר הרבה יותר מנורת ליבון ("לא ירוקה", "מזהמת" רחמנא ליצלן).

לפיכך, ראוי שכל מי שנושא הזיהום חשוב לו (ובנוסף יש לו איזה נוירון פעיל בין האוזניים, קרי - אינו נמנה עם ה"ירוקים") ימנע מלהשתתף בשטות האיומה הזו.

גאות ושפל של שווקים גלובליים – חלק ב'

בשבועות שחלפו מאז פרסום חלקו הראשון של המאמר, המשיכו שווקי העולם לקרוס (לאחר התאוששות קצרה), וכבר ברור לכולם שמדובר במשבר חמור שעשוי אף להתפתח למיתון עולמי; בעת האחרונה צצים להם כפטריות אחר הגשם ראיונות עם "מומחים" כאלה ואחרים שמסבירים לציבור שהנפילות בבורסות הן תוצאה של "אפקט העדר" – אנשים השקיעו במניות לא משום ערכן ה"אמיתי" אלא כי אחרים השקיעו בהן ועכשיו הכל קורס כי כולם הבינו בו זמנית שהמניות שווה הרבה פחות. למרות מה שאותו עדר של מומחים טוען, והאפקט הרב של הטענות הללו על המון קוראי העיתונים, כל מי שכבר קרא את חלק א' של המאמר יודע ש"אפקט העדר" לא מסביר כאן דבר; הבעיה אינה שאנשים מסוימים השקיעו במניות מסוימות בצורה עדרית וכעת המניות קורסות. תופעות מעין אלה מתרחשות בעולם מדי יום. התופעה שצריכה הסבר כאן היא הקריסה של רוב המניות והמדדים המובילים בו זמנית בכל אתר ואתר. כפי שהבהרנו בחלק א' של המאמר, צריך להיות גורם שיתאם את התנהגות העדרים השונים ויביא לסנכרון המפלות בזמן ובמרחב. כפי שכבר ראינו הגורם היחיד שיכול לענות לכל התנאים ההכרחיים שהועלו בחלקו הראשון של המאמר הוא כסף. לפיכך, אנו צריכים להבין מהו כסף, כיצד ערכו של הכסף משתנה, ואיזה מן שינוי בערכו הוביל למפולת הנוכחית.

מהו כסף? שאלה מוזרה. אם תשאלו את רוב האנשים, ואפילו יהיו הם נבונים למדי את השאלה הזו תקבלו תשובה די מגומגמת. רבים מאיתנו מזהים כסף עם שטרות של שקלים, דולרים, אירו וכו'. אך שטרות הן רק צורה אחת אפשרית (ודי בעייתית, כפי שיתברר בהמשך) של כסף. לאורך רוב ההיסטוריה ה"מערבית" השתמשו בני האדם במטבעות שיוצרו מזהב או כסף; בני המאיה השתמשו בנוצות בתור כסף והסינים בעלי תה. אם נבחן את מהותו של הכסף נגלה שזו סחורה שכל בני האדם (במקום מסוים...) מוכנים לקבל אותה כאמצעי חליפין בכל רגע נתון; אם תחשבו על כך, אם אתם באים לשוק עם שק מלפפונים, אולי לא תהיו מוכנים להחליף מלפפונים תמורת עגבניות (אפילו אם יציעו לכם המון עגבניות) אבל תמיד תהיו מוכנים להחליף מלפפונים תמורת שקלים (בתנאי שיש די שקלים...). הדיון הזה מוביל אותנו להגדרה די מעניינת של כסף בשוק מסוים: כסף הוא המוצר המועדף ביותר בשוק, קרי – מוצר שכולם מוכנים לקבלו תמורת חליפין.
די ברור שבחברה שבה אין לאנשים יכולת לאגור מוצרים אין כל צורך בכסף; גם בחברה סוציאליסטית לחלוטין הכסף הוא חסר משמעות (כי אין למעשה חליפין בין פרטים). הכסף נדרש רק כאשר יש עסקאות חליפין מורכבות מספיק (על הקשר בין מורכבות לכסף ולשווקים אכתוב בפירוט בהזדמנות אחרת), והוא משמש כאמצעי להקטנת המורכבות בשוק ומביא לכך שיתקיימו עסקאות שבתנאים אחרים היו בלתי אפשריות.
די ברור שלא כל מוצר יכול לשמש כ"כסף". עגבניות, למשל, לא יכולות לשמש ככסף, כיוון שהן נרקבות מהר (קרי – לא ניתן לאגור אותן לאורך זמן), קל לייצר אותן (ולפיכך ערכן נמוך יחסית, קרי – צריך הרבה מהן כדי לקנות מוצרים שונים) והן תופסות נפח רב (כך שאם יש מי שמוכן למכור לי ב.מ.וו תמורת מליון עגבניות, אני אצטרך להיגרר לשוק עם כ-10 מכולות...).
יש מתכות נדירות שסביר שישמשו כ"כסף" – את חלקן ניתן לאגור לאורך זמן בבטחה (יש כמה יוצאי דופן כאן...), קשה לייצר אותן, ולרבות מהן צפיפות גבוהה מאוד כך שבסופו של דבר לא צריך הרבה מהן כדי לבסס סחר חליפין. אין זה פלא, אפוא, שלאורך מרבית ההיסטוריה במזרח התיכון ובאירופה שימשו הכסף (שמשמו גם נגזרה מילה "כסף") והזהב (ולעיתים גם הנחושת...) כ"כסף".
חשיבות נוספת של הכסף היא שהוא משמר "ערך" לאורך זמן. ערכן של מיליון העגבניות שגידלתי יישאר בידי זמן רב לאחר שמכרתי אותן (ואפילו לאחר שהן נאכלו בסלט, עובדו לרסק במפעלים או נרקבו במקרר). אך אליה וקוץ בה – הערך של העגבניות לא ישמר כפי שהיה ברגע המכירה אלא יהיה מעתה תלוי בערכו של הכסף עצמו; ערכו של הכסף תלוי במסחר בשוק בכל רגע נתון. בני אדם מחזיקים שקלים, כיוון שהם יודעים כרגע שזו הסחורה החביבה ביותר לצרכי חליפין, אך ייתכן שמחר יהיו אלו דווקא לירות טורקיות ולשקלים לא יהיה כל ערך. כך יוצא שהכסף עצמו אינו קובע ערך ואינו מודד ערך אלא הוא אמצעי להעברת ערך. אני מעביר חלק מערכן של מליון העגבניות שמכרתי אל מוכר הטרקטורים ע"י שימוש בכסף שקיבלתי מהסוחרים שקנו ממני את העגבניות (והם העבירו אלי את הערך של עבודתם של עשרות אלפי הקונים שלהם וכך הלאה). אבחנה זו תהפוך להיות חשובה מאוד בהמשך!

כסף נייר ובנקים מרכזיים: עד עתה דיברנו על "כסף" כפי שהוא מוגדר ע"י שוק (ושימו לב לכך שהכסף יכול להשתנות כתלות בשוק. בוול-סטריט ידברו בדולרים, ואילו בשווקי המאיה ישלטו נוצות הטווס). אך אנו משתמשים היום במוצר שעונה על הגדרת הכסף אך נושא עימו זרעי פורענות איומים. הכוונה היא לכסף הנייר.
אין זה המקום להסביר מאין צץ סוג זה של כסף, אך יש מקום לציין שקיומו של כסף הנייר תלוי בקיומם של בנקים, וכפי שנראה – קיומו של כסף הנייר הוא, בתנאים מסוימים, אחד ממקורות ההכנסה הגדולים ביותר של הבנקים. בעבר כל בנק הדפיס שטרות כסף, שהיו למעשה התחייבות לאספקת זהב; אם הייתי בא לבנק עם שטר של 100 דולר הייתי מקבל סכום ידוע של זהב בתמורה. כך ששטרות היו תחליף אמיתי ל"כסף", והיוו התקדמות נוספת במורכבות השוק: כעת יכול היה גוף מסוים (הבנק) לאגור כמויות כסף גדולות, ולהלוות אותן לצרכים שונים.
שינוי גדול מאוד במהות הכסף חל עם הקמתם של הבנקים המרכזיים והפיכת הדפסת שטרות כסף למונופול של המדינה, כפי שמקובל היום.
הבנקים המרכזיים מדפיסים "כסף נייר", אך איך בדיוק "כסף נייר" הופך לכסף ממש?
כאשר כסף הנייר מודפס בהתאם לכמות הכסף שנמצאת בבנק (קרי – כמות הזהב/נחושת/אירידיום וכו') הרי שהתשובה פשוטה: החלפת שטרות שקולה ממש להחלפת מטבעות או גושי מתכת שונים שכן בכל רגע נתון אפשר לסור לבנק ולפדות את הכסף שנמצא שם בתמורה לשטרות, כי כל שטר מגובה ב"כסף" של ממש. אין זה משנה אם רק אני אסור לבנק או כל הסוחרים בישראל, כי יש מספיק כסף בבנק בכדי לגבות את השטרות שהבנק הדפיס.

הטריק של הבנק המרכזי: כל הנ"ל הוחלף זה מכבר בשיטה אחרת. המדינה הקימה בנק מרכזי שלו ניתן המונופול על הדפסת שטרות כסף. הבנק המרכזי מלווה לבנקים במדינה שטרות כסף תמורת רישום ברשומות הבנק המרכזי. כל אחד מהבנקים מלווה בתורו את הכסף ללקוחותיו (למען הדיוק – הבנקים מלווים בדר"כ פי 10 יותר ללקוחותיהם...).
כיצד נקבע מחירו של ה"כסף"? כיוון שמדובר במונופול ממשלתי הרי שהממשלה קובעת את המחיר ע"י גובה הריבית, קרי – ע"י ההבטחה שמבטיח הבנק המרכזי להחזיר 1.04 דולר על כל דולר שהוא מלווה. שער זה קובע באופן ברור את הביקוש (כלומר – את מספר הבקשות לשלם דולר היום ולקבל 1.04 דולר מחר), ומכאן שגם את המחיר; כאן צריך לשים לב להבדל בין הכסף ה"אמיתי" שבו נתקלנו קודם לכסף ה"סינתטי" שמיוצר ע"י הבנק: בעוד שאת ערך הכסף ה"אמיתי" קבע השוק (קרי – רצונותיהם של כלל האנשים) את ערך הכסף ה"סינתטי" קובע הבנק המרכזי ע"י מניפולציה בשער הריבית. להבדל הקטן הזה יש השלכות הרות אסון, כפי שנראה בהמשך!

המניפולציה: אחת לתקופה קובע ראש הבנק המרכזי את שער הריבית כפי ראות עיניו (ועיני מחלקות המחקר השונות של הבנק). "חכמי הבנק" כאן מחליפים בעצם את הפעולה הרגילה של השוק בקביעת המחירים; כאשר הריבית גבוהה, כדאי לבנקים (ולקוחותיהם) להלוות כספים למדינה. באותה העת, אפיקי השקעה אחרים עשויים להיראות פחות כדאיים. הרי אין טעם לקנות אג"ח שנושא ריבית של 10% מחברת "ציידי הסנרק בע"מ" שסירותיה עשויות לטבוע באוקיינוס ההודי אם אפשר לקבל 10% מהמדינה.
לפיכך, בשוק שבו הריבית היא גבוהה יטו המשקיעים להיות זהירים יותר; הבנק ילווה כספים רק כאשר יהיה בטוח שהכסף יוחזר בעתיד, ובתנאי שכאלה רק חברות רציניות מספיק תוכלנה לשרוד.
בתנאי ריבית נמוכה כדאי פחות ופחות ללוות כסף מהמדינה. כשהריבית של הבנק המרכזי היא 3%ההצעה של "ציידי הסנרק" נראית כדאית הרבה יותר! במצבים שכאלה הבנקים גם יטו להלוות כספים לכל דכפין בלי יותר מדי שאלות, וכך חברות מצאי ה"ספקולציות" בשוק ילך ויגדל. מחיר הכסף יורד וכך היצע הכסף גדל; ההשקעה מוסטת מהתחום הסולידי לעבר מי שמבטיחים "להביא את המכה" וכך בעצם נולדות "בועות".

היווצרות המשבר: נניח שחברת "ציידי הסנרק" הראתה גידול של 10% בערך מניותיה בשנה האחרונה. בהמלצת יועצי ההשקעות המצויינים של הבנק שלנו החלטנו להשקיע במניה (וכמונו עשו גם אחרים) וראה זה פלא – המניה צמחה לה בעוד 20% בשנה הנוכחית. נניח גם ש"ציידי הסנרק" הסתמכו בעיקר על טכנולוגיית "רדאר המיסנורק השואג" לזיהוי סנארקים שלא ממש הוכיח את עצמו בתפיסת סנרקים השנה. ראשי החברה יכולים להודיע על כישלונם למשקיעים או, לחילופין, ללוות כסף מהבנק כדי לכסות על ההפסדים שנגרמו השנה ולהציג מאזן שכולל הפסדים מצד "הטכנולוגיה הנסיונית" לצד זרם השקעות (בריבית נמוכה). כל עוד הריבית על ההלוואה נמוכה מגובה הדשא די ברור במה תבחר ההנהלה; כיוון שהכסף בשוק הוא זול, צצות להן חברות נהדרות כגון "ציידי הסנרק" כפטריות אחרי הגשם, ומצאי ההשקעות הגרועות שהן טובות למראית עין הולך וגדל (ועימו מתנפחים גם המדדים המובילים בבורסות השונות).

"ולפעמים החגיגה נגמרת...": בשלב מסוים יבינו כלכלני הבנק המרכזי שהכסף שהושקע במקומות שונים נמצא בסכנה; בדרך כלל ידובר באיזה בנק להשקעות שחילק המון הלוואות לגורמים בעייתיים (מישהו אמר משכנתאות סאב-פריים?), לא הצליח לגבות את הכספים בחזרה ולפיכך לא הצליח להחזיר את חובותיו לבנק המרכזי; כותרות העיתונים יכריזו על "קריסת בנק השקעות מרכזי", וכלכלני הבנק המרכזי יחלו לנקוט בצעדים שונים שינסו לעצור את המפולת (יעלו ריבית, כפי שעשה הנגיד האמריקני ברננקי לפני שהוא הצניח את הריבית בחזרה לריצפה) וכך יחשפו את ערוותם של גופי השקעות נוספים. בשלב הזה מתחיל להיות ברור לכל ש"יש בעיה", וכל אוכלוסיית המשקיעים מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל. השוק קורס!

בחלקו הבא של המאמר נראה כיצד מדיניות הבנק המרכזי והממשלות במשברים מהסוג האמור עלולה להוביל לקריסת מערכת הכסף ושפל עולמי מתמשך.

עוד על מדד העוני - סיפורו המוזר של מדד השקילות

הנה מאמר מעניין מאת אורי רדלר שפורסם ב"קפיטליסט היומי".
http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=534

שימו לב לפסקה הבאה:
"כדי להצדיק את חיוניותו, זקוק הביטוח הלאומי לעניים. הרבה עניים. המדידה הנוכחית מספקת לו את מה שהוא צריך. המדידה לפי סולם לוקסמבורג וסולמות אחרים, לא מייצרת מספיק עניים. לדוגמה, לפי מחקר שערך בנק ישראל ובחן את שני הסולמות על פי גובה ההכנסה המדווחת, התברר כי תחולת העוני לפי סולם לוקסמבורג נמוכה ב-12 אחוז מאלו שמנפק הביטוח הלאומי — כל זאת למרות העובדה שקו העוני לפי סולם לוקסמבורג גבוה ב-35 אחוז."

מדד לוקסמבורג, אגב, הוא המדד המקובל להשוואת תחולת העוני במדינות שונות!

מה מדד העוני מודד?

במשך השנים הקפדתי לשלוח למי שנמצא ברשימת הכתובות האלקטרונית שלי ניתוח אלטרנטיבי משלי ל"דו"ח העוני" של הביטוח הלאומי.
למי שחי בכוכב אחר ואינו מכיר את הדו"ח - מדובר בדו"ח שמפיק הביטוח הלאומי מדי שנה ובו מתואר היקף העוני בישראל לפני ואחרי "תשלומי העברה" (קרי - קצבאות). ה"עוני" נמדד שם לפי הכנסה ברוטו, והמדד לעוני הוא הכנסה שנמוכה ממחצית ההכנסה החציונית במשק.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/954316.html

כפי שבוודאי אחזור ואסביר בעתיד הקרוב מאוד (לאור פרסומו של "דו"ח העוני" האחרון היום) יש בעייתיות רבה בשיטות המדידה (למשל - בבחינת הכנסות, שניתנות להעלמה, לעומת בחינת הוצאות וכו'), ואף ביחסיות המדד (במדינה שבה השכר החציוני הוא 1,000,000 דולר בשנה וכמעט 50% מהאוכלוסיה משתכרים בה כ-400,000 דולר בשנה, שיעור העוני יהיה קרוב ל-50%....).
אך יש (לפחות) בעיה אחת נוספת עם המדד, והיא ניכרת, במידה מסויימת, בדו"ח הנוכחי:
נניח שאתם חיים במדינה ששרויה בעת של שגשוג כלכלי. השכר של הרוב המוחלט של האוכלוסיה עולה, בעוד האינפלציה נותרת נמוכה יחסית (הלוואי עלינו!). כעת, נניח שבעטיה של תקופת שגשוג זו, עלה השכר החציוני ב-10%, מ-2000 דולר ל-2200 דולר, בעוד ששכרה של האוכלוסיה שהשתכרה לכל היותר 1200 דולר עלה בכ-5% בממוצע. במצב שכזה, סביר שדו"חות הביטוח הלאומי יספרו לנו ש"יש יותר עניים" וכן כי"יש יותר עובדים עניים". וכך, בעוד שאותו עני שהשתכר 1000 דולר ומשתכר כעת 1050 דולר עשוי לשמוח בחלקו הטוב ובכך שהוא יכול לקנות יותר במכולת (שוב - בהנחה שהאינפלציה אכן נמוכה...), יגידו לו מומחי "מדד העוני" כי בעוד שאתמול הוא השתכר 50% מהשכר החציוני, והנה עוד רגע, עם איזו עזרה קטנטונת (כמו מס הכנסה שלילי) הוא כבר לא היה עני יותר, הרי שכעת הוא משתכר רק 47% מהשכר החציוני ובעצם מצבו הורע! ואם כך הם פני הדברים - מה מדד העוני בעצם מודד?!